איזה נודניק... - ישראל מחר
הכרזותעלינו באתר חדש! במידה ויש שאלות או תקלות מוזמנים ליצור איתנו קשרליצירת קשר
י״ט באדר ב׳ ה׳תשפ״ד | 29/03/2024
אקטואליה ופוליטיקה חברה ומדינה מאמרים ופוסטים מהעבר

איזה נודניק…

כ״ג באייר ה׳תשס״ח (מאי 28, 2008)

איזה נודניק…

אמרתם שיפלו קטיושות על אשקלון. וצדקתם. אין אחד במדינה שלא יודע שאתם צדקתם. כלומר אתם הייתם הכי מציאותיים. לכם היתה בכיס את מפת הדרכים הנכונה. ולא רק שאתם ידעתם את הדרך הנכונה וכולם יודעים את זה, אלה שהובילו אותנו לא ידעו את הדרך הנכונה וריסקו את כולנו – וגם את זה כולם יודעים. וחוץ מזה – לא רק שידעתם את הדרך הנכונה, אתם גם הראשונים בכל המשימות הציוניות – אתם הכי קרביים, והכי בחינוך, והכי בכל משימות הסעד וההתנדבות ובכלל אתם הכי הכי – וגם את זה כולם יודעים. הכי מציאותיים והכי טובים. אז תסבירו לי בבקשה איך זה שאתם גם הכי לא רלוונטיים. זה לא רק העניין הפוליטי. זה שהמפלגות שלכם אינן מעלות ואינן מורידות כבר שנים רבות – ולא משנה כמה ח”כים יש להם, זה רק קצה הקרחון. אתם לא רלוונטיים באופן מהותי הרבה יותר. חני נחמייאס – השדרנית המתוקה מתוכניות הילדים, נורא כעסה עליכם כשגרשו אתכם מבתיכם, כי לא היה לכם מקום לחיות המחמד. היטב חרה לה, לה לחני החמודה על צערן של החיות – צערכם לא עניין אותה במיוחד – זכויות האדם שלכם אליבא דחני המקסימה – עמדו במקום נמוך יותר מזכויות הכלבים.

אז מה קורה פה – למה הסקטור המציאותי והתורם ביותר, הוא גם הסקטור הכי פחות רלוונטי.
כשלמדתי בישיבה התיכונית של הרב דרוקמן – פרסם אפריים קישון את מאמרו – דור הכיפות הסרוגות. ההתרפקות שאנו מתרפקים כבר 30 שנה על המאמר ההוא, מוכיחה גם היא את מצבנו העלוב. כמה אהבו אותנו – אז… אני לא יודע אם כל כך אהבו אותנו – אבל מאוד ציפו מאיתנו. ממי שיש לו את הכלים להבנת המציאות היהודית בארץ ישראל, ממי שיש לו את הרוח להתמודדות עם אתגרי המציאות היהודית המודרנית בארץ ישראל. מן הציבור שיש לו את האיכויות הללו, ציפו אז – בשנות השבעים – שייקח אחריות ויתפוס כאן את המושכות של העגלה.

אבל קישון לא ידע שמדובר בציבור עם “צ’יפ דפוק במוח” – כהגדרתו המדוייקת של אדיר זיק ז”ל. בתוך גבולות הישיבה הכל היה נפלא. הגאולה מתקדמת בתהליך דטרמניסטי. כל החילוניים יחזרו בסוף בתשובה – גם השמאלנים יבינו שצדקנו ויכרעו אפיים ארצה. אנחנו רק צריכים להתנחל ולהיות הכי קרביים, ללמוד תורה ומדי פעם להפגין קצת. אין מה לדאוג תהליך הגאולה לא ייסוג אחור ואנו פטורים מהאחריות לתפוס בהגה השלטון, העסק עובד מצויין על טייס אוטומטי כזה – היכונו לנחיתה בגאולה השלמה.

אמנם מחוץ לישיבה העניינים לא התקדמו בדיוק כפי שלמדנו – או לפחות לא על פי הרוח שלימדו אותנו. כבר אז חיילים גררו מתנחלים וזהותה היהודית של המדינה הלכה ונתכרסמה. אבל אנחנו ידענו שנסתרות דרכי הבורא, שמה שאנחנו רואים זו לא המציאות באמת ובקיצור – למדנו לחיות במן סכיזופרניה סקטוריאלית שכזו. בתוך כתלי בית המדרש אנחנו במציאות אחת. מחוץ לבית המדרש אנחנו בתודעה אחרת – איכשהו – כך חשבנו – בהמשך הדרך, הקווים המקבילים הללו יתחברו. באיזו מן צורה פלאית שאיש לא ידע לצייר אותה, השקע יתחבר לתקע והכל יסתדר.

אבל שום דבר לא הסתדר. הקווים דווקא הלכו והתרחקו אחד מן השני. מראות הזוועה של הנוער הזועק בגוש קטיף לא נבעו מסבל העקירה. רוב התמונות קורעות הלב ההן אינן של תושבי גוש קטיף. הם זעקו על משהו כואב ועמוק הרבה יותר מחורבן הבית. הם זעקו על חורבן החלום. ברגע הסטורי קצר וכואב נפתח לציונות הדתית אשנב למציאות. מהר מאוד אחר כך מיהרה המנהיגות הכתומה לסגור את האשנב הזה ולהחזיר את גדודי הכתומים אל חיק המחלה הנעימה שלהם. פיצול האישיות, הסכיזופרניה הסקטוריאלית חזרה לשלוט בכיפה. מתפללים לשלום השלטון המגרש בכל שבת. איכשהו אולמרט משרת את תהליך הגאולה – למרות שהוא לא ממש מבין את זה או מתכוון לזה – אבל אנחנו יודעים… החיים בצל הדמיון שבו והדחיקו מאיתנו את הצורך להתמודד עם המציאות. כל ההתמודדות עברה כעת לפסים של “באיזו שיטה נצליח לדחוף עוד ח”כ כתום לכנסת. זה שכבר כיום אהוד ברק מחוזר לתפקיד שר הביטחון בממשלת הליכוד – כלומר את העובדה הפשוטה שגם אם תכניסו 10 ח”כים חדשים לא תהיה להם שום משמעות – זה כלל לא משנה. קל לכם לברוח מן הצורך להתמודד עם שברון החלום – אל התחשיבים הפוליטיים הקטנטנים הללו.

אתם לא רלוונטיים – לא מפני שלא צדקתם. אתם לא רלוונטיים משום שהציבור הבין שאין לכם מה להציע. “או קיי – אז אתה צודק, מה זה עוזר לי עכשיו?!” – ” סימפטיה תקבל ממני כמה שרק תרצה, נכון אתם הנוער הכי הכי וראינו איך שהתנהגתם יפה כשגרשו אתכם, תאמין לי ממש בכינו בשבילכם, ותאמין לי, אני גם כן ימני – יותר ממך אפילו – ואשתי מדליקה נרות, והבן שלי מתעקש לעלות לתורה – אבל אתה יודע איך זה, היום אין מה לעשות, כנראה שאי אפשר לעשות כלום כשאתה בשלטון – זה בטח הלחץ מאמריקה, וחוץ מזה כולם מושחתים…”

ואיך אתם עונים לישראלי הטיפוסי הזה? האם אתם אומרים לו בוא אחרי – סמוך עלי?
לא! מה שאתם אומרים לו זה בדיוק ההיפך. רוץ קדימה – אנחנו תמיד נישאר אחריך. נו? – אז מה הפלא שהגעתם אל חוסר רלוונטית שכזה?

וכשמישהו מכם – מחליט סוף סוף לחבר את שקע לתקע, להציע לעם ישראל מנהיגות על בסיס הערכים שלכם, מה אתם עושים אז? כמה מכם מתגייסים למשימה וכמה מתגייסים לחתוך לו את הראש?

כולם יודעים שהמלך הוא עירום, אבל אם המלך לא מתבייש בכך ומתעקש להמשיך לצעוד, ואם הילד מתעקש להישאר ילד ולא נותן שום תקווה לאלטרנטיבה, אז הציבור מתרגל למצעד הדורסני הזה. הילד הצועק – יישאר תמיד ילד קטן. בסוף ההורים יחזירו אותו הביתה, שלא יקלקל את החגיגה. אוף איזה נודניק…אפילו לכלב שלו אנחנו צריכים לדאוג…

שתף את הפוסט:
הפוסט הקודם

הפוסט הבא

השאר תגובה