אליס בארץ ישראל

“אמור לי בבקשה, לאן אני צריכה ללכת?” שאלה אליס
“זה תלוי לאן את רוצה להגיע”, אמר החתול

באמת לאן אני רוצה להגיע – שאלה אליס את עצמה, איך זה שאין לי מושג מה המטרה שלי? אף אחד לא לימד אותי את זה? “לאן אני צריכה ללכת?”, שאלה אליס את המורה בבית הספר.
“את צריכה קורס מתקדם במחשבים” ענתה המורה שחזרה ללמד – “העיקר זה המצוינות והכלכליות. כך כתוב בחוזר האחרון שקיבלתי ממשרד החינוך…דוח דוברת וכל מני כאלה…”.

אליס – שכבר חודשיים לא למדה כלום – הפכה להיות מומחית למחשבים ועשתה הרבה כסף כמצווה. היא רכשה ג’יפ ומערכת ניווט מתקדמת, אבל שאלת החתול נותרה בכל זאת ללא מענה. עכשיו אני יכולה להגיע בקלות – אמרה לעצמה אליס – אבל עדיין אינני יודעת לאן?
בעצם? למה זה כל כך משנה מה המטרה העיקר שהולכים לא?

“לא אכפת לי לאן”, אמרה אליס
“אם כן, זה לא משנה באיזו דרך את בוחרת”, ענה החתול.

וכך התחילה אליס להתקדם בארץ הפלאות. אליס לא יכלה לקבוע לעצמה מטרה, פשוט משום ששכחה מי היא. יהודית? דמוקרטית? ישראלית?
משהו כאן לא כשורה
“האם זאת אני שהתעוררתי הבוקר? נדמה לי שאני זוכרת שהרגשתי קצת אחרת. אבל אם זו לא אני, נשאלת השאלה מי אני…”

כיוון שבארץ הפלאות לא היתה זהות, וממילא גם לא דרך, נותרה רק עצם ההליכה, וכל דרך היתה ראויה. בכדי לחמוק מישיבה בכלא, צריך היה בארץ הפלאות להחריב עשרות יישובים ולהגלות את תושביהם, ובכדי להחזיק בשלטון צריך היה לשחרר אלפי רוצחים ולצייד אותם

בנשק.

אליס הרגישה שמשהו לא מתנהל כאן כשורה. הממשלה הודיע שהיא לא חייבת למגן את תושבי שדרות – וגם להגן עליה, מזוז לא מרשה. העיקר שהשלטון יציב. הכל כאן הפוך. במקום שהכלב יכשכש בזנב – הזנב תמיד מקשקש בכלב, ובעצם כלל לא ברור מי הזנב ומי הכלב…

“פעמים רבות ראיתי חתול בלי חיוך, חשבה אליס, אבל חיוך בלי חתול הוא הדבר הכי מוזר שראיתי כל חיי…”
צבא של קלפים
פעם פרצה בארץ הפלאות מלחמה מוזרה. זה היה בעצם מן משחק שכזה שפתח בו המלך כדי להראות את חכמתו וגבורתו. בארץ הפלאות, שאין בה זהות ומטרה, הצבא החזק ביותר במזה”ת הפך לצבא של קלפים. זמן קצר קודם לכן ניצח צבא הקלפים, ניצחון מזהיר, את המתנחלים בגוש קטיף והמלך הקודם זכה לתהילת עולם. אז גם המלך החדש רצה לזכות בתהילה, ולכן יצא לסיבוב בלבנון כדי לתת תנופה להחרבת מתנחלים משלו.

אבל שלא כמתנחלים – האויבים בלבנון לא ניסו לנצח באהבה. בהתחלה הם באמת נורא פחדו מכל חיילי הקלף הללו ומסכי הפלזמה שלהם – אבל מהר מאוד הם גילו שאם תוקפים אותם מהצד, אז בעצם אין שם שום עומק, כלומר אין שם כלום למעשה.

“אחרי הכל הם רק חפיסת קלפים – אין לי מה לפחד מפניהם”

הקלפים הפשוטים דווקא התאמצו מאוד לנצח, נלחמו בגבורה רבה ורבים מהם נגזרו לחתיכות, אבל בינינו – איך אפשר לנצח כשאינך יודע מי אתה, המלך אינו יודע מה המטרה, והקלפים החזקים עסוקים בעיקר בראיונות לטלוויזיה, ובתיק המניות שלהם.

כשהמצב הסתבך, הפסיק המלך את המשחק.

“אבל מי ניצח?”

על השאלה הזו הדודו לא יכול לענות ללא מחשבה מרובה, והוא עמד זמן רב, אצבע אחת לחוצה אל המצח (זאת התנוחה שבה נראה בדרך כלל שיקספיר בדיוקנים שלו) כשכל היתר מחכים בדממה. לבסוף אמר הדודו: “כולם ניצחו, וכל אחד צריך לקבל פרס”.

נפל בפח
למרות הניצחון המזהיר – החלו בצבא הקלפים האשמות הדדיות. כל מני אסים ונסיכים בדימוס הופיעו בזה אחר זה בתוכניות האקטואליה וכולם דרשו ועדת חקירה. וינוגרד החל לחקור את הקלפים.

“זה לא באשמתי” – אמר חמש בנימה כעוסה – “שבע דחף אותי במרפק”
שבע נשא עיניו בתגובה ואמר, “יופי חמש! תמיד תאשים את האחרים!”
“אתה אל תדבר”, אמר חמש, “רק אתמול שמעתי את המלכה אומרת שמגיע לך שיכרתו לך את הראש”.
“על מה”, אמר זה שדיבר ראשון.
“זה לא העסק שלך, שתיים!”, אמר שבע.
“כן, זה כן העסק שלו!” אמר חמש.

וינוגרד התבלבל לגמרי – את חקירת מלחמת יום כיפור סיימו בחודשים אחדים – אבל הוא כבר שנתיים לא מצליח להבין את חיילי הקלף. אולי אם היה מסתכל מהזווית הנכונה, היה מבחין שבעצם אין שם כלום למעשה, אבל וינוגרד נפל בפח והסתכל על כל האסים והמלכים מ’קדימה’ – במקום מהצד.

בינתיים החל הרעב להציק. הכסף שהרוויחה אליס בתחום ההיי-טק אבד בתוך גדרות הפרדה וטילי חץ מתוחכמים, שנועדו להחליף את הצורך במימד העומק של הקלפים ושל ארץ הפלאות כולה. גאידמק התנדב למגן את שדרות – אבל המדינה התעקשה למגן בעצמה וכמובן לא מיגנה כי התקציב נגמר בהתנתקות. אליס ניסתה לאכול מסך פלאזמה אבל הוא היה בלתי ניתן לעיכול.

לפתע הופיע אליס אחרת – מלכת הלבבות, שהתפרנסה מאומנות מודרנית ומהטרדת הקלפים במחסומים.

“אני רוצה לחם!” אמרה אליס למלכת הלבבות
“לחם יש רק אתמול ומחר אבל אף פעם לא היום”, ענתה המלכה

אז אליס נעמדה בתור ארוך לעמותת חסד.

“אני לא רוצה להסתובב בין מטורפים”, העירה אליס
“אין לך ברירה”, אמר החתול, “כולנו מטורפים כאן, אני מטורף, את מטורפת”
“איך אתה יודע שאני מטורפת?” שאלה אליס
“זה ברור” אמר החתול, “אחרת לא היית באה לכאן”.

כל הציטוטים לקוחים מתוך “הרפתקאות אליס בארץ הפלאות” מאת לואיס קרול בתרגומה של רינה ליטווין בהוצאת הקיבוץ המאוחד