אמוניות ולאומיות

קוראי מקור-ראשון, שייכים בדר”כ לאותו מחנה לאומי רחב המכיל בתוכו בהרמוניה דתיים, חילוניים, וספקטרום רחב של מה שביניהם. הם נהנים מניתוחיו המעמיקים של אמנון לורד היורד לשורשי העיוות האידאולוגי השמאלני, ואני מאמין שגם ניתוחי שלי, שאינם עומדים בסתירה לאלה של לורד, אך נקודת המוצא שלהם היא יחסי הדחיה/משיכה של המחנות השונים אל הזהות היהודית – גם הכוון הזה מתיישב בד”כ על דעתם של הקוראים.
בשבוע שעבר זרק לורד אל קוראי העיתון – מן “פצצה” שכזו, שהחריבה באחת את אותה הרמוניה בין הגישות, ואילצה את הקוראים לנקוט עמדה. לורד השווה ביני לבין לה-פן הצרפתי (לא פחות…) וטען כי גישתי נועדה למעשה להחריב את המחנה הלאומי. שטף המכתבים שהעתק מחלקם נשלח אלי (גם בגלל כתבה דומה של קרוליין גליק בג’רוזלם פוסט) העיד על כך שיותר משציבור הקוראים “נעלב” בשבילי – הוא כועס על לורד הטוען לסתירה בין הגישות ודוחק את קוראיו אל אחת מהן.
אישית אין בליבי שום כעס על אמנון, אני מעריך מאוד את אומץ ליבו כמי שויתר על מעמדו בשמאל וחבר אל המחנה הלאומי. גם על יכולותיו האינטלקטואליות דומה כי אין עוררין. אמנם ראוי היה שלורד יתנצל על דבריו, לא בכדי לפייס אותי – אין לי צורך בזה – אלא בכדי לשמור על כבודו – מן הסתם בשלב זה או אחר הוא יעשה זאת. אך לא במישור האישי עסקינן – לורד עשה לכולנו שירות חשוב כשעורר את השאלה האם האמוניות והלאומיות מסוגלות לדור בכפיפה אחת. אליבא דלורד – “האמוניות אינה סובלת את הלאומיות”, לדעתו התנועה האמונית חייבת לחסל את התנועה הלאומית.
את הגרועים שביריבים משמאל – לא השווה לורד ללה-פן הפשיסט, אולם האמוני ש “יש לו אלוקים” – “הקפיץ לו את הפיוז…”
חשבתי לעצמי שזה בעצם די משעשע. כבר שנים אני מתנגד לזיהוי “ימני”. רבים וודאי שמו לב שבכל פעם שמצמידים לי את התג “ימני” אני ממהר לתקן ולהסביר שאינני רואה עצמי כימני. כששואלים אותי אז מה אתה בעצם – אני עונה – פשוט יהודי. כי מה זה בעצם ימין שאין לו סולם ערכים חיצוני לו, מהי לאומיות המשרתת את עצמה בלבד? מה זה ימין בלי אלוקים? לא נעים – אבל זהו בדיוק השער לפשיזם. כמובן שאינני מאשים את לורד בפשיזם ואינני מנסה להשליך עליו בחזרה את הבוץ שהשליך עלי – לא ולא – אבל לורד, שחצה את הרוביקון מן השמאל הקיצוני אל הלאומיות השפויה, אינו מסוגל בשום אופן לשמור על אותה פתיחות אינטלקטואלית מול שאלות יסוד שרק לזהות היהודית הבסיסית יש תשובה להן. הימין שאין לו אלוקים – פשט מזמן את הרגל – הוא מוצא עצמו שוב ושוב כקבלן הביצוע לדרכו של השמאל הקיצוני ביותר והוא אינו מצליח להציב שום אלטרנטיבה משמעותית לדרכו. צריך להיות יותר מעיוור בכדי להתעלם מהעובדה הזו. העגלה הימנית חילונית התפרקה, הסוסים “ברחו ‘קדימה’ “, ולורד, שבאומץ רב ברח מרכבת השדים של השמאל הישר אל העגלה הזאת – נשען על הסוס ה”ציוני האחרון” שלדעתו מסוגל לשוב ולמשוך אותה. כיוון שהאמוניות אינה אופציה מבחינתו – הוא מצליח להתעלם בוירטואוזיות של ממש, מכל הניסיון המצטבר לאורך שנים עם ה”סוס” הזה. אפילו אחר רעיון העוועים החדש של “המנהיג הציוני האחרון” – הרעיון להביא לכאן את החטיבה הירדנית של אש”ף – ענה לורד אמן. לעומת זאת – מי שנלחם בכדי לשמר את הריבונות היהודית בארץ ישראל – הוא אויבה של הציונות…
“במאבק על נשמתו של הציבור החילוני מונח גורל ההתיישבות וביטחון הארץ” – מסביר לורד מפיו של נתניהו. טעותם הגדולה של לורד ונתניהו היא שכמעט שמונים אחוז מאזרחי המדינה אינם מגדירים עצמם ‘חילוניים’. הרוב הגדול הוא מסורתי וביחד עם הדתיים הוא מרכיב את אותו רוב יהודי גדול הרואה עצמו קודם כל יהודי ורק אחר כך ישראלי. הפניית הגב של הליכוד לרוב הלאומי, והנסיון לקרוץ למיעוט החילוני, היא זו שהביאה על ההתיישבות את האסונות הגדולים ביותר, והיא זו שדרדרה את הליכוד מ 48 מנדטים ב 81 ל 12 מנדטים כיום. הרוב היהודי הוא המחנה הלאומי האמיתי. זהו המחנה שהאמוניות שלו היא יסוד הלאומיות שלו ולא עומדת בסתירה לה, העגלה הזו היא הסיכוי היחיד של מדינת ישראל.