אני קצת מקנא בצרפתים

אני קצת מקנא בצרפתים.
רצח המוני אחד “ראוי לשמו” (מה שאנו מכנים בלשון המכובסת ‘פיגוע’) ולכולם שם ברור שהם במלחמה.
כשנפלו עלינו הסכמי אוסלו, התחילו להתפוצץ פה אוטובוסים עמוסים ומסעדות הומות אדם. טבח בסדר גודל פריזאי הפך אז לעניין שבשגרה ממש – אבל ראש הממשלה – שמעון פרס – התעקש שמדובר ב”קרבנות השלום…”
את ההבנה הצרפתית הזו, שאנחנו במלחמה, אנו בישראל מתעקשים שלא להבין עד היום. “תעשיית השלום” שהקימו פרס וחבריו, מתקיימת מאוסלו ולא תיתן למציאות לבלבל אותנו.
מצד שני עדיף להיות היום ישראלי מאשר צרפתי.
כי כמו לאמריקנים לאחר חורבן התאומים, גם לצרפתים שמתופפים עכשיו בתופי המלחמה, אין יכולת אמיתית לזהות את האויב, להילחם בו ולנצחו.
מדינות לאום מודרניות, צריכות מדינות להילחם מולן, אחרת אין להן כתובת החזר, כי מדינות הלאום המודרניות מבססות עצמן על לאומיות ועל טריטוריה. אויב שאינו לאומי ואינו טריטוריאלי, הוא עבורן כמו ‘דני דין’ – רואה ואינו נראה.
כמו האמריקנים שאחרי התאומים, כבשו את עיראק ולבסוף הפסידו במערכה, (כלומר בחרו נשיא בשם חוסיין, ברחו מעיראק והשאירו מאחוריהם משטר מוסלמי קיצוני ונחוש הרבה יותר, חתמו הסכם כניעה עם האייתולות הגרעיניות ועכשיו מוותרים על ההגמוניה במזה”ת לטובת פוטין) גם אירופה תפסיד.
כמו האמריקנים אחרי התאומים, גם האזרחים האירופאים יראו עכשיו הרבה המראות והפצצות – אבל ההפסד ידוע מראש.
אז למה עדיף להיות ישראלי? הרי גם אנחנו מפציצים מגרשים ריקים רק כדי לרצות את דעת הקהל ומשחדים את האויב בכעשרה אחוז מהתקציב השנתי שלנו (למעלה מטריליון ₪ מאז אוסלו – יותר מכל תגליות הגז…) בכדי לשמור את רמת ההרג ברמה שאינה מסכנת את תעשיית השלום –
מה ההבדל בנינו לבין האירופאים?
“איתך אני יכול להסתדר” – אמר לי פעם ח”כ ערבי בשיחת נפש (אחרי שהסברתי לו שלא אוותר על מילימטר של ארץ ישראל).
יש בנו, בעם היהודי, יסודות שהם מעבר ללאומיות ולטריטוריה – יסודות שהערבים מבינים אותם והאירופאים הרבה פחות. היסודות הללו עמוקים ונצחיים הרבה יותר מהאסלאם והנאורות הנוצרית הקורסת בפניו.
מול מדינת חירות יהודית מודרנית – מדינה המחוברת לזהותה ולסוד נצחיותו של עמנו – מול מדינה כזו האסלאם יכוף ראשו.
אינני יודע מי ומה יהיה באמריקה ובאירופה בעוד 50 שנה.
אינני יודע כיצד יראה המזה”ת.
אנחנו –
נהיה כאן.