אנשים אומרים לי שאני בעצם ליברטריאני

אנשים אומרים לי שהם הולכים להצביע ‘זהות’ כי הם מאמינים ב’חיה ותן לחיות’, כי אני בעצם ליברטריאני.
אני חייב להיות כנה ולהבהיר שעל אף שבשורה התחתונה ‘זהות’ היא הדבר הקרוב ביותר ל’חיה ותן לחיות’ שאי פעם תמצאו בפוליטיקה הישראלית, החירות שלנו באה ממקום אחר, יסודי ועמוק הרבה יותר.
החירות היא התשתית שעליה מתקיימת היהדות. אבל היא לא המטרה, החירות היא האמצעי להגיע אליה.
מדינת ישראל לא נבנתה בשביל ‘חיה ותן לחיות’ – היא הוקמה כדי לממש איזו שאיפה כללית, לאומית.
לא רבי יהודה הלוי עם ‘ציון תמתי ציון חמדתי’, וגם לא בנימין זאב הרצל, חלמו על ‘חיה ותן לחיות’ (האמת היא שגם דמוקרטיה לא ממש היתה החלום שלהם).
מה שהניע אותם אלו ערכים. מה שמגבש אומה ומניע אותה אלו ערכים.
תמיד היה ותמיד יהיה ויכוח סביב הערכים הללו, אבל התשובה המוחלטת לא נמצאת בכיסו של צד כל שהוא אלא בדיאלקטיקה שבין כל חלקי האומה.
‘זהות’ מאמינה, שאחרי 3300 שנות היסטוריה פלאית, נוצקו הערכים הללו בתוך הDNA שלנו, שבכל אחד מאיתנו נמצאת חתיכה או שתים מהפאזל הענק שעלינו לבנות כאן ולכן – ‘חיה ותן לחיות’…
כלומר דווקא התערבות המדינה, דווקא אובדן החירות, דווקא הניסיון להשתמש ב”אקדח” הזה ששמו מדינה, בכדי לנסות לייצר תמונה רק מהחלקים שבכיסו של מי שהצליח לאחוז באקדח (רוב קואליציוני/בג”ץ), היא שמרחיקה אותנו ממימוש אותם הערכים והחזון הלאומי שבשלם הוקמה המדינה.
לכן שאלות כמו תחבורה ציבורית ופתיחת מרכולים בשבת – אסור שתהיינה שאלות שהמדינה עוסקת בהן. אלו תחומים שההכרעה לגביהם צריכה לעבור אל הקהילה.
שיכון בבלי בתל אביב צריך להחליט אם המרכול יהיה פתוח בשבת, רוממה בירושלים צריכה להחליט אם מתאים לה מצעד להט”ב וכל אחד צריך להחליט אם הוא רוצה להתחתן כדת משה וישראל או בכל צורה אחרת.
דעתי האישית היא, שחילול שבת ציבורי פוגע באחד מערכי היסוד הבסיסיים ביותר ששימרו אותנו והחזירו אותנו בסופו של דבר אל המקום הזה.
אין כאן עניין של אמונה אלא של הבנה שהשבת היא בוודאי חלק מאותה תשתית ערכית שבנתה אותנו כאומה וממש לא נכון יהיה לקעקע אותה.
אבל כל עוד ה”אקדח” מונח במרכז החדר – כולנו עסוקים בלריב במקום להקשיב.