בית מקדש לדתיים ולחילוניים
ח׳ באב ה׳תשס״ח (אוגוסט 9, 2008)
בתוך שפע העלונים לשבת המחולקים בבתי הכנסת, ניתן למצוא פרסומות המלמדות על הפארדוקס של הדת. קודם לחופשות החגים – למשל – אפשר למצוא פרסומות לחבילות נופש בחו”ל. מבחינה הלכתית זה לא כל כך פשוט לעזוב את הארץ – אבל גם המקלים בעניין הזה, אמורים לחוש אי נוחות מסויימת כשהם מקבלים לידיהם בבית הכנסת, פרסומת לחבילת נופש הכוללת את ליל הסדר – במצרים… המפרסמים – אגב – יוצאים מגדרם בכדי להבטיח את רמת הכשרות הגבוה ביותר. חוזרים למצריים בכדי לחגוג פסח כשר ושמח בליווי רבני צמוד – איך זה נשמע לכם? נוסעים למצריים בכדי להודות לא-לוהים על שהוציא אותנו משם… נשמע מוזר – לא?
העניין הוא שהדתי חי בתוך ההלכה – לא בתוך התורה, או המציאות. בעצם ישראל חולה היום באותה מחלה. אולמרט לא מרגיש צורך להתפטר למרות שכולם יודעים שהוא מושחת ולא ראוי – פשוט משום שמבחינה חוקית – הלכתית- זה בסדר… המושג “כשר אבל מסריח” לא קיים יותר. כשר הוא כשר וכולנו איבדנו את חוש הריח – גם הדתיים וגם החילוניים. צריך חוק, צריך הלכה, אבל צריך גם תרבות שבתוכה החוק וההלכה מתפקדים. חוק או הלכה שבאים להחליף את התרבות יוצרים בעיה.
יש עוד הרבה דוגמאות לניתוק הזה של הדת היהודית מן ההקשר התורני המהותי שלה במציאות המודרנית,כלומר מן התרבות היהודית המקורית. אבל הבולטת שבהן היא ההתייחסות הדתית בזמננו לעניין הר הבית.
העליה להר הבית, כשהיא מבוצעת על פי כללי ההלכה – יש בה מצווה גדולה. עליה שלא על פי הכללים מהווה איסור חמור, בדיוק כפי שאכילת בשר שלא על פי כללי הכשרות מהווה איסור. אך בנושא הר הבית החליטו רוב הרבנים פשוט להודיע שאסור לעלות בכל מקרה, ומחקו למעשה את ההר מן התודעה של הציבור הדתי. זו הסיבה היחידה (!)שבגללה איבדה ישראל את הריבונות בהר הבית.
כל התפילות מדברות על הרצון לחזור להר הבית ובית המקדש. כשליש ממצוות התורה קשורות בהר ובבית. רבים מגדולי ישראל עלו להר ודיווחו על כך באופן מפורט. מהרמב”ם לפני כמעט אלף שנה, ועד הרב גורן והרב צבי יהודה קוק שעלו להר לאחר כיבושו בששת הימים. גם כיום ישנם מאות רבנים המקיימים את מצוות מורא מקדש – “לשכנו תדרשו ובאת שמה” – מצווה הנוגעת למקום המקדש גם כשהמקדש עצמו עודנו בחורבנו.
ממה הם כל כך פוחדים? למה רוב הדתיים מתנכרים להר הבית? למה חשש להמצאות קברים במסלול של כביש 6, מוציא הפגנות זועמות של חרדים, ומהפקרת וחילול המקום המקודש ביותר לעם היהודי – כלל לא אכפת להם?
זו בדיוק אותה המחלה שמאפשרת את הפרסומת ההיא של ליל הסדר במצריים. כשחרב בית המקדש הכניסו חכמי ישראל את התורה אל מן תוכנת ‘זיפ’ – תוכנה מקווצת שכזו. תורת הגלות החדשה איפשרה לנו לשמור על זהותנו במסגרת המשפחה והקהילה שבגלות. האלמנטים הלאומיים הריבוניים הפכו בלתי רלוונטיים, ולמעט הרמב”ם – ניתדלדלו ונעלמו מכל השיח הדתי. היהודי התרגל לחיות בשני עולמות מקבילים. העולם הדתי מחד, והמציאות הגלותית מאידך. כשחזרנו לארצנו, הבאנו עמנו את תורת הגלות ורוב רובם של הדתיים, ממאנים להיפרד ממנה. בעצם הבאנו את הגלות אל ארץ ישראל.
הר הבית מאיים על יכולתם של הדתיים להמשיך לקיים את תורת הגלות כאן בארץ ישראל. הוא בעצם מאיים על יכולתם להמשיך ולהיות “דתיים”… באופן פרדוכסלי – המחסום הגדול ביותר בפני בניית בית המקדש הוא הדת. אצל חלק מהחילוניים , קיימת למרבה הפלא – בדיוק אותה בעיה, אבל מהכוון ההפוך. גם הם רוצים להשאיר את הדת במקומה הבלתי מחובר למציאות. לכן הם פוחדים פחד מוות מהר הבית ובית המקדש. העניין אינו הפחד ממלחמה כביכול שתפרוץ אם נחזור לשם. זהו רק תירוץ. חזרתנו למקום המקדש תביא שלום – התכחשותנו לנקודת היסוד שלנו בארץ הזו, היא שנותנת תוקף מוסרי לדרישת הערבים על הארץ כולה ומובילה כל העת לעוד ועוד מלחמות.
מה שמפריע לקרויים חילוניים – הוא ניתוקה של הדת, בצורתה הנוכחית, מן המציאות.
אילו הבינו שהתשובה לשלום ולכל משמעות קיומנו כאן נמצאת בהר הבית – היו כבר רצים לבנות את בית המקדש.
