בשבת פינקתי את עצמי עם ספרו של ירון לונדון ‘קישון שמו הולך לפניו’
ג׳ במרחשוון ה׳תשפ״א (אוקטובר 21, 2020)
בשבת פינקתי את עצמי עם ספרו של ירון לונדון ‘קישון שמו הולך לפניו’.
במשך 6 ימים הסתגרו השניים בביתו של קישון שבשוויץ ולונדון פשוט ראיין אותו על מסע חייו.
מזמן רציתי להבין מדוע הוירטואוז הפטריוט הישראלי הזה, עזב בשנותיו האחרונות את הארץ.
אני חושב שעכשיו אני מבין.
אז קודם כל אני ממליץ בחום רב על הספר. לונדון מקמץ מאוד במילים, מותיר את הבמה לקישון ועושה עבודה נהדרת בהובלתו אל מחוזות חייו ונבכי נפשו.
ולכן הספר הזה הוא מחכים ומשעשע כאחד. כי קישון – אין שני לו. אפילו את תיאוריו המזעזעים מן השואה שחווה על בשרו, מתאר קישון כלאחר יד בדוק אירוני המותיר אותך מזועזע, חושב ומשועשע כאחד.
אבל לא זו הסיבה שאני כותב לכם על כך הבוקר.
לונדון, אמנם אינו קישון, אבל גם הוא אינו קוטל קנים והוא היפוכו האידאולוגי המוחלט של קישון.
לונדון הוא הכי שמאל וקישון הכי ימין. בין השיטין עולה המחלוקת ביניהם ולעיתים אף פורצת באופן גלוי – בעיקר דרך תשובותיו העוקצניות של קישון.
ומה שמדהים הוא, שככל שהתקדמתי בספר, התברר לי שאין באמת הבדל ביניהם.
לשני הוירטואוזים הללו, אין באמת תשובות.
חיכיתי לשאלה מדוע אתה חושב שהנאצים עשו את זה? מה הם רצו מהנער המסכן ומשפחתו המתבוללת? אבל השאלה לא ממש נשאלת וקישון לא מנסה באמת להשיב.
יותר מזה. התברר לי שכל הוויכוח העכשווי ביניהם, הוויכוח שבין ימין ושמאל, הוא וויכוח סרק – וויכוח טקטי בלבד, קישון אף אומר זאת בפירוש.
ואם מעולם לא היה הבדל מהותי,
וגם ה’קלאסה’ אבדה וה’מוזות’ השתתקו,
מה הפלא שכל שנותר לדור הבא הוא ‘כןביבילאביבי’.
