גאווה

לאן צועד המצעד

כל הארץ דגלים דגלים, ערי ישראל מתקשטות לכבודו. גם משרדי ממשלה מקפידים להניף את הדגל הססגוני. מגדילה לעשות עיריית תל אביב ומפרסמת כרזות רחוב מושקעות בכיכובם של גברים הנושקים לשפתי גברים ונשים הנושקות בתשוקה זו לזו – “תתקדמו” אומרות המודעות.

חודש הגאווה…

הקדמה ראשונה

אין לאן לברוח מהנושא, אך גם אין באמת אפשרות לעסוק בו. כי כמו בכל נושא, שבחר העידן הפרוגרסיבי לחתור באמצעותו תחת אושיות החברה – פמיניזם, התחממות גלובלית, משפחה, שלום, איכות הסביבה, קורונה ואפילו צער בעלי החיים – גם תרבות ה”גאווה” (בעיקר התרבות הזו) נישאת בחלל על גבי אלימות קשה.

ככלל אין זו אלימות פיזית, זו אלימות גרועה ממנה. כי כל נקיטת עמדה ביקורתית תזכה מיד למתקפת מצח, לא רק נגד הלגיטימיות של דבריך, אלא בעיקר הלגיטימיות שלך עצמך. שום גורם מייצג לא ינסה באמת להתמודד עם מה שהולך להיכתב כאן. באופן אוטומטי יעסקו הכל בדה-לגיטימציה ובדה-הומניזציה של הכותב.

במאמר זה אטען בין השאר שמצעד הגאווה הוא מצעד פוגעני ואלים מאוד – יותר מכל הפגנות החרדים, שריפת פחי האשפה וקריאות הגנאי גם יחד. כך שעוד בטרם אתיישב לכתוב, כבר אני מוצא את עצמי בעמדת התגוננות – עמדה של מי שצריך להוכיח את חפותו.

הקדמה שניה

קודם שנבחרתי כחבר כנסת, נוצר קשר ביני לבין קבוצות של הומוסקסואלים. הם התארחו בביתי וניהלנו שיחות עומק. כאבם היה אותנטי והוא נגע לליבי. באחד המפגשים אמר לי סגן אלוף רהוט – “הייתי מעדיף להיוולד ‘סטרייט’ אבל מה אעשה וזה מה שאני”. גיליתי צדדים שלא הכרתי והאמפטיה שפיתחתי גרמה לי להיענות, כח”כ טרי, להזמנה לביקור ב’בר נוער’, מרכז הנוער ה’גאה’ בתל אביב. בביקור הראו לי את סימני הכדורים שקטלו שני אנשים וההנחה המובנת מאליה, היתה שאת הירי ביצעו גורמים אידיאולוגיים עוינים. 

בדיעבד התברר כי ייתכן מאוד וההיפך הוא הנכון ומדובר היה בסכסוך פנימי. על אף שנמצא האקדח שבו בוצע הירי ולמשטרה היה יותר מקצה חוט בכדי לסיים את החקירה, נותר התיק לא מפוענח. משכיוון החקירה הפסיק לשרת את האג’נדה, התמסמסה לחלוטין האמביציה להגיע לחקר האמת. התקשורת, שלא פסקה מלעסוק בעניין ולדחוק במשטרה לעצור חשודים, נאלמה ונעלמה. 

אגב כך, עלה חשד כי בגירים קיימו יחסי מין עם קטינים במועדון, אך גם חקירת פן זה רחוקה היתה מלקבל את מיקוד התקשורת כפי שמקובל במקרי כדורגלנים וקטינות או מורים ורבנים ותלמידיהם. קשה לכמת תחושות, אך יש רגליים לסברה כי כשמדובר בחשדות שבתחומי בבת עינה של אופנסיבת הפרוגרס –  התקשורת, הפרקליטות ולבסוף המשטרה, מעדיפות להפנות מבטן ולקבור את הטיפול תחת נושאים חשובים יותר. לעומת זאת, כשמדובר באחד המקרים הנדירים מאוד של אלימות אידיאולוגית אמיתית כלפי הומוסקסואלים, מקבל העניין מייד חתימה תקשורתית גדולה מאוד, פוליטיקאים בכירים ממהרים לבקר ולהזדהות, החקירה יעילה והענישה מחמירה מאוד – ובצדק כמובן.

כשביקרתי ב’בר נוער’, לא ידעתי את כל זה. התיישבתי בין המארחים, והשתדלתי לענות במתינות לשאלות הנוכחים במקום, שבדר”כ היו עוינות מאוד. שנים אחדות קודם לכן פרסמתי בטורי הקבוע בעיתון ‘מקור ראשון’ מאמר שמתוכו בחר העורך משפט אחד ככותרת, כותרת שהקפיצה את אנשי ה”גאווה” – שם המאמר היה “אני הומופוב גאה”. אינני הומופוב כלל, בין חברי הטובים יש כמה וכמה הסובלים מן הנטייה הזו (כולם מדווחים על סבל כזה או אחר, אין טעם להתכחש לכך), חלקם תומכים גלויים של פעילותי הפוליטית וגם תורמים לה. ואולם, במאמר טענתי שמטרת מצעדי הגאווה, הדגלים וכו’ אינה הזכות “לצאת מהארון” – שכן, מטרה זו הושגה מזמן – אלא להיפך, המטרה היא לדחוק את עולם הערכים הישן אל הארון. לא התגוננות אנו חווים כאן, כפי שמבקשים ההומואים לצייר, אלא מתקפה. ההומואים כבני אדם הם אנשים ככל האנשים, חלקם מהמקסימים והמוכשרים שהכרתי ומגוחך לפחד מהם. ואולם במובן הזה, במובן של מתקפת התרבות או לייתר דיוק המתקפה על התרבות, שאנו חווים, יש ויש מקום לפחד ומכאן הכותרת של אותו מאמר. 

אחד מאותם חברים שהצטרף בהתלהבות לפעילותי הפוליטית, היה אדם רוסו – אינטלקטואל פורה בזכות עצמו – , שנפל קורבן ונפצע במתקפת הרוצח ישי שליסל על מצעד הגאווה בירושלים, מתקפה בה נרצחה שירה בנקי ז”ל.

“אני הומוסקסואל מוצהר” – הסביר אדם – “אך אני מתנגד נמרצות להפוך את נטייתי המינית לאג’נדה פוליטית”. 

שנים חלפו וניתן בהחלט להצביע על התוצאות ההרסניות של תרבות הלהט”ב שהפכה לאג’נדה פוליטית עולמית, על החברה האנושית בכלל ועל החברה הישראלית בפרט. יש כנראה איזה יצר שרידות אנושי שהוביל לאורך ההיסטוריה את הדחייה מן הנושא, המוכרת היטב מכל התרבויות – חוש הישרדות ציביליזציוני – ולא רק דעות קדומות.

למחרת הביקור בבר נוער, כשהבטתי בצילומי העיתונות מן האירוע, התגנב חשש לליבי כי הייתה זו טעות לבוא למקום. תמונה חזקה מאלף מילים ותמונתי בבר נוער לא הפגינה רק אמפתיה לסבל, אלא הזדהות עם אג’נדה שבאותם ימים טרם ירדתי לעומקה.

אמפתיה ואג’נדה

בבואנו לעסוק בנושא טשטוש הזהות המינית, עלינו להבין את המרחב שבתוכו הוא ממוקם. 

כפי שציינו בהקדמה, תרבות ה”גאווה” אינה עומדת בפני עצמה. מדובר בחיל מרכזי מתוך צבא בעל זרועות רבות המבצעות יחדיו מתקפה כוללת על התודעה והסדר החברתי הישן. כל הזרועות הללו נושאות תמיד בחיצוניותן ערכים חיוביים.

חיל הפמיניזם- מופיע תחת דגל שמירת זכויות האישה וכבודה,

חיל ההתחממות הגלובלית – שומר (כביכול) על כדור הארץ,

חיל ה”משפחה חדשה” –  מבקשת כביכול עוד מאותו מותג אהוב

חיל ה’שלום’ – מי לא רוצה שלום?

חיל איכות הסביבה – וכי ניתן להתנגד?

חיל זכויות בעלי החיים – מקדם את מצוות צער בעלי חיים…

חיל הקורונה – דאגה לחיי אדם ובמיוחד לקשישים.

וכמובן חיל ה”גאווה”, המוצג אף הוא כמלחמת בני אור בבני חושך, מלחמתם של המבקשים בסך הכל לחיות את חייהם ללא הפרעה. מה יכול להיות פשוט וצודק יותר מזה?

ואולם, כשבוחנים את התמונה הרחבה, מתברר עד מהרה כי הטיעון החיצוני למאבקן של כל אחת מן החטיבות הללו אינו המטרה אלא האמצעי.

לכל אחת מהחטיבות (החילות) הללו, יש מטרת עומק שהיא משרתת – מטרה שבדר”כ לא תוצהר במפורש – וכל מטרות העומק הללו שאת חלקן נפרט עכשיו, משרתות את מטרת העל הפרוגרסיבית שעליה נתעכב בהמשך.

נסקור תחילה כמה ממטרות העומק של ‘חילות’ הפרוגרס השונים. 

חטיבת הפמיניזם

אין נושא שמעורר אמפתיה והזדהות יותר משמירת זכויותיהן וכבודן של נשים – ובמידה רבה של צדק. התנועה הפמיניסטית השיגה הישגים חשובים בתחום, אך עד כיום, השוויון והכבוד כבר מזמן אינם מטרת הפמניזם כחלק מן האופנסיבה הפמיניסטית.

זכויותיהן וכבודן של הנשים נתחמים תמיד למקום שבו הם משרתים את האג’נדה (שכאמור בהמשך נרד לעומקה). מדוע ערבוב חדרי השירותים מכבד נשים? על איזו זכות בדיוק הוא שומר? כשאני נאלץ להשתמש בחדרי השירותים ה”מתקדמים” הללו, ולרחוץ את ידי לצד אישה שיצאה מן התא הסמוך – אני חש במבוכתה. נשים נפגעות מהאופנסיבה הפמניסטית יותר מן הגברים והדוגמה הזו היא הקלה שבהן. מדוע הארגונים הפמיניסטיים, לעולם לא יעסקו ברצינות בביגמיה הנפוצה בחברה הבדואית((https://fs.knesset.gov.il/globaldocs/MMM/f2eb6d8d-f1f7-e411-80c8-00155d01107c/2_f2eb6d8d-f1f7-e411-80c8-00155d01107c_11_10187.pdf)), לא יתלוננו על הטרדות מיניות מצד מפגינים ערבים כלפי מפגינות יהודיות המצטרפות אליהן((https://m.news1.co.il/Archive/003-D-52114-00.html)), מדוע רצח על רקע כבוד המשפחה בחברה הערבית יקבל סיקור שולי בלבד. 

לעומת זאת, דחיפה חסרת הגיון של נשים אל התפקידים הגבריים ביותר – כולל תפקידי לחימה בסיירות המובחרות ביותר, הופכת למאבק “זכויות” חסר פשר ופשרות ושפע של חקיקה ל”שמירה” על נשים הפך את הגברים בישראל לחסרי אונים. 

“האם יש כיום יותר חקיקה להגנת נשים”? – שאלתי את ח”כ מיכל רוזין ממרצ, כשהגישה לקריאה ראשונה עוד אחת מאותן הצעות חוק,

“הרבה יותר”, השיבה רוזין.

“והאם יש היום יותר אלימות כלפי נשים או פחות?” – הוספתי ושאלתי,

“יותר” – ענתה רוזין.

“אז אולי אתן עושות משהו לא נכון?…”, 

שאלה זו כבר נותרה ללא מענה. הצעת החוק עברה כמובן…

תוצאת בולמוס החקקת הזו ל”הגנת” נשים, היא שאוכלוסיית הגברים הגרושים היא האוכלוסייה האובדנית ביותר בישראל((https://www.drove.com/campaign/5de763b88b61a20001e2290d?utm_medium=copy+link&skey=.10es)) אך כמובן שקרן נויבך לא תרחיב על כך את הדיבור. 

אם ביקשת להבין מהי מטרתה האמיתית של החטיבה הפמניסטית בתוך האופנסיבה הפרוגרסיבית, די אם תביט בתוצאה – שהיא ירידה של 40%(!) בנישואי צעירים חילוניים בישראל בתוך כעשור. חשוב לומר כי לא מדובר רק בנישואים ברבנות אלא גם בנישואים אזרחיים. גברים ישראליים חילוניים הפסיקו להקים משפחות. המדינה, החברה, הגברים והנשים, כולם נפגעים קשות

– בעיקר הנשים.

זו המטרה האמיתית של חטיבת הפמיניזם של אופנסיבת הפרוגרס – לא זכויות הנשים אלא פירוק המשפחה,

והמטרה מושגת לעיננו באופן מרשים….

חטיבת ה”משפחה החדשה“

קשה מאוד לתקוף באופן ישיר את מוסד המשפחה. האהדה הטבעית אל מרחב הגידול האנושי הטבעי, הבית הנותן לאדם את זהותו ואת חירותו, את אהבת האם והגנת האב – מתקפה ישירה תיתקל מייד בהתנגדות גדולה מדי ובלתי רצויה. מירב מיכאלי הרחיקה לאוסטרליה בכדי לומר את הדברים בצורה המפורשת ביותר – “המשפחה הגרעינית כפי שאנו מכירים אותה… היא המקום הכי פחות בטוח עבור ילדים. זה (המשפחה הגרעינית / מוסד הנישואין) אחד הדברים שאנחנו צריכים להתחיל לפרק…”

משהתפרסמו הדברים בארץ, הם עוררו סערה ומיכאלי טענה כי דבריה הוצאו מהקשרם.

ובכן, במקום לומר “אני נגד מוסד המשפחה” אמור מעתה – הכל זה “משפחה”. כשכל דבר ניתן להגדרה כ”משפחה”, אז שום דבר זה משפחה. כמו ב’פמניזם’, המשמעות היא אותה משמעות והתוצאה אותה תוצאה. 

חטיבת ה”שלום”

החתירה לשלום עם רודנים מחרחרי מלחמות, מביאה בדר”כ לתוצאה הפוכה. הנוראה במלחמות, מלחמת העולם השנייה, פרצה בשל החתירה ל”שלום בימינו” – כפי שהכריז ראש הממשלה הבריטי צ’מברליין, כששב מטקס החתימה על הסכם מינכן. 

כולם רוצים שלום. האמנם? כשהתברר שהסכמי אוסלו לא הביאו שלום, אלא בדיוק את ההיפך – ואיש אינו מעלה על דעתו לסגת מהם, הודה אדריכל ההסכמים, ד”ר רון פונדק כי “הסכמי אוסלו לא נועדו להביא שלום, אלא לייצר ישראליזציה של המדינה, במקום ייהוד שלה”.

מתברר, שלפחות במקרה הישראלי, החתירה לשלום, לא זו בלבד שאינה מקדמת אותו, אלא שהיא גם לא מבקשת שלום אלא הכרעה בשאלת הזהות הבלתי פתורה של החברה הישראלית – הכרעת הזהות הישראלית, את זו היהודית.

בראיון שערכתי עם גדעון לוי (וגם בפולמוסים קודמים עם אנשי שמאל בכירים) כשהצעתי, שלאחר אינספור כשלונות בדרכם לשלום הנכסף, יאפשרו את דרכי להשגת שלום אמת((מתוך מצע זהות, התכנית המדינית עמוד 173)) יצא המרצע מהשק וחלקם אף הודו בפה מלא כי הם מעדיפים מלחמה על פני שלום שכזה. כלומר, לא שלום הוא מטרתה של ‘חטיבת השלום’, אלא עיצוב זהותה של מדינת ישראל כישראלית במקום יהודית (כלשונו של ד”ר פונדק). 

חטיבות ההתחממות הגלובלית, איכות הסביבה והירוקים

לכאורה מדובר בחשש כנה לגורל כדור הארץ ואין ספק כי לחטיבות הללו מטרה ראויה ואף הישגים חשובים, אך אם כל העניין הוא השמירה היעילה ביותר על הכדור הכחלחל שלנו, אמורים היינו לקבל בזרועות פתוחות כל דיון מדעי ואינטלקטואלי אמיתי ולאפשר לו להתקיים באופן רציני ובתנאי שוויון, על מנת לרדת בכלים המדעיים לשורשה של תופעת ההתחממות. ואולם, מדענים בעלי שם המבקשים להציע סיבות אחרות להתחממות (כגון מחזוריות היסטורית, השפעת כתמי השמש וכו’) מלבד פליטת גזי החממה, מוצאים את מאמריהם נמחקים מן המגזינים המדעיים היוקרתיים ביותר, את יוקרתם המקצועית נרמסת לעפר ואת הקריירה המדעית שלהם מושלכת לצד הדרך. 

תופעה דומה מתחוללת בשאר תחומי איכות הסביבה. אם ינסה מדען לטעון שמחזור בקבוק פלסטיק גורם לזיהום רב יותר (משום שהפעולה מחייבת השקעת אנרגיה גדולה יותר מייצורו של בקבוק חדש), או שאין ירוק ונקי יותר מאנרגיה גרעינית – ימצא עצמו אותו מדען הרחק מחוץ למרחב האקדמי אליו הוא שואף להשתייך.

 לא חקר האמת והחשש לעתיד הכדור, עומד בבסיס חטיבת הירוקים אלא ביטול חירות האדם במסגרת ריבונות הלאום ושיעבודה ליסודות על ריכוזיים שמעולם לא בחר בהם . מדובר בשליטה באמצעות פחד. העולם עומד על סף חורבנו, על המדינות לוותר על ריבונותן ועל כולם לציית לתכתיב העל לאומי הירוק בכדי לשרוד.

חטיבת ‘צער בעלי חיים’ 

שוב מדובר כמובן במטרה ראויה בהחלט, אך כפי שאמר הרב קוק: “יש מי שאוהב חיות ויש מי ששונא בני אדם…”. כאשר מי שאוכל ביצה לארוחת בוקר, מוקע כקניבל של ילדי התרנגולת – מתברר שלא רחמנות יש כאן אלא השוואה שבין צלם האדם לבעלי החיים. בתקשורת מתואר הרג בעלי חיים (עניין חמור כשלעצמו) בכינוי “רצח”, והשדרנים הבורים אינם מבחינים כלל בטימטום הגמור המשתמע מן השימוש בלשון הזו – כלומר במחיקת צלם האלוהים שבאדם. התופעה הולכת וזולגת אל תוככי בתי המשפט והדבר מפחיד במיוחד כשזוכרים כי אגודות צער בעלי חיים פרחו בגרמניה של שנות השלושים. כשצלם אלוקים נמוג ואין הבדל בין בני האדם לחיות – אז אפשר גם להיות חיות.

יותר משהרמיזה הברורה לשואת היהודים, שפרסומי אגודות זכויות בעלי החיים, מנסים להקביל באופן אומנותי בינה לבין ההתאכזרות לבעלי חיים – יותר משהיא מעוררת שאט נפש ובחילה, היא מלמדת על הלך נפש שאיבד לחלוטין את היכולת להבחין בצלם הא-לוהים שבאדם.

לא אהבת בעלי החיים מניעה את הזרוע הזו של הפרוגרס, אלא טשטוש ושיטוח הזהות האנושית. 

• 

• 

חטיבת הקורונה

כך מסביר הזמר אריק קלפטון את האג’נדה שגרמה לו להתחסן ועקב כך לאבד את יכולתו לנגן בגיטרה:

גם מדיניות ההתמודדות עם נגיף הקורונה, מתאפיינת בחסימת כל דיון מדעי פתוח בעודו באיבו. רובם המוחלט של הרופאים והמדענים חוששים לצאת בגלוי ולומר את דעתם. גם בתקשורת מקומם של המדענים הללו נפקד לחלוטין. מי שמביע דעה שונה, מעלה שאלות ומפריך מוסכמות הופך למשהו שבין “רוצח((https://twitter.com/attilus?ref_src=twsrc%5Etfw%7Ctwcamp%5Etweetembed%7Ctwterm%5E1366273137558630402%7Ctwgr%5E%7Ctwcon%5Es1_&ref_url=https%3A%2F%2Fisraeltomorrow.co.il%2FD794D7A4D797D793-D795D79ED7A9D795D79C%2F))” לסתם הזוי שאין צורך להקשיב לו.

היכן כללי הביקורת המדעית? היכן הגישה הרפואית המטה אוזן לכלל הדעות וכלל הידוע – “ראשית אל תזיק”. 

כשהקשר בין המדיניות שנקטו מדינות שונות, לבין התוצאות, הופך מקרי בלבד, כשמדינות שנקטו סגרים מחמירים ביותר, חוו לעיתים תוצאות קשות הרבה יותר ממדינות שהמשיכו בחייהן כמעט כרגיל((https://israeltomorrow.co.il/wp-content/uploads/2021/07/גרף-קורונה.jpeg התקבל מיוסף לברן)), כשמדינות שחיסנו את רוב אוכלוסייתן חזרו לשגרה ושבו אל הסגרים בדיוק כמו מדינות שכמעט ולא התחסנו – והגרוע מכל, כשמתברר סופית שהחיסון אינו מונע הידבקות והדבקה, ועל אף תופעות הלוואי הקשות שנצפו לאחר קבלתו, מתעקשת המערכת להזריק את החומר הגנטי הניסיוני הזה לילדים שאינם נמצאים בשום סיכון מהקורונה – עולה וצפה התחושה שגם כאן, בקורונה, יש אג’נדה מאחורי הדברים, אג’נדה שאינה בריאות ואינה מדע.

כמו באג’נדה של חטיבת הירוקים, גם כאן מדובר ככל הנראה בשליטה באמצעות פחד.

העולם עומד על סף חורבנו – הפעם לא בשל גזי חממה אלא בשל וירוס נורא, ועל כולם לציית לתכתיבי הממשלות בכדי לשרוד.

והיכן ממוקמת חטיבת ה”גאווה” בתוך כל האופנסיבה הזו? אם לא שוויון זכויות מבקשים המצעדים, מה טיבו של כל הקמפיין העולמי הזה?

קודם שנסביר זאת עלינו להבין מה יסוד כל האופנסיבה הפרוגרסיבית, שתרבות הגאווה היא חלק מרכזי בה – אולי אפילו עמוד התווך שלה.

מה רוצה הפרוגרסיביות?

“אין חדש תחת השמש”((קהלת א’ פסוק ט’)) לימדנו החכם באדם. ההיסטוריה האנושית סובבת סביב ציר קמאי הלוא הוא היחס שבין האדם לאל. האלילות הקדומה, הסיפור התנ”כי, הדתות הפגאניות והדתות המונותאיסטיות (בנותיה של היהדות) – וגם עידן הנאורות והכפירה, כולן נמצאות בדיאלקטיקה מתמדת ביחס שבין האדם לבוראו – בין אם הוא מאמין בו ובין אם הוא כופר בקיומו.

כבר בסיפור התנכ”י, בסוף פרשת ‘נח’ – פרשת הבריאה של החברה האנושית – מתואר האירוע הבא:

א וַיְהִי כָל-הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים.  ב וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר וַיֵּשְׁבוּ שָׁם.  ג וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר.  ד וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה-לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה-לָּנוּ שֵׁם  פֶּן-נָפוּץ עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ((בראשית י”א)).         

העולם מאוחד תחת הנהגתו של הרודן ‘נימרוד’. הטכנולוגיה מתפתחת וחומרי הגלם כבר לא נלקטים מן הטבע, אלא מיוצרים אף הם על ידי האדם. הטכנולוגיה מסתירה את הבריאה ואת הבורא. האדם מתחיל לחשוב שהוא האלוהים וכל כל שנותר הוא לבנות מקדש לאלוהותו שלו (“עיר ומגדל וראשו בשמים” זהו תיאור מדויק של מקדש ה’ בירושלים, ואולם במקדש ה’ נאמר “ועשו לי מקדש” ואילו כאן נאמר “הבה נבנה לנו” – יחי ההבדל הקטן…).

מאז ועד היום מוסיף האדם לבקש את קרבת הא-לוהים מחד, ולהרחיקו ממנו – מאידך.

את כל המחלוקות הגדולות שחצו את האנושות, את כל הגישות הפילוסופיות, הכלכליות, הלאומיות – ניתן להבין כסובבות סביב ציר המלכת האל והמרידה בו.

כך קפיטליזם הוא הפועל היוצא של האמונה בבריאה המתמשכת ובשפע האינסופי- In god we trust

ואילו הקומוניזם, הוא הפועל היוצא של האתאיזם, של תפיסת האקראיות וסופיות המשאבים, המחייבת שוויון וחלוקה ‘צודקת’.

הנאציזם – כל כולו פגאניות בגילגולה המחריד ביותר, מרידה באל האחד ובעשרת הדיברות שלו, כך הסביר היטלר ימ”ש את הצורך להרוג את כל היהודים:

והיהדות – היא כמובן הקוטב הנגדי המוחלט של הופעת הפגאניות התהומית הזו וקודמותיה בעולמנו.

כל מחלוקת, מדינית, כלכלית או חברתית – ניתן להבין לעומקה כשהיא ממוקמת בתוך הציר הזה שבין האמונה באל לבין הכפירה בו.

ה’נימרודים’ של כל הדורות, מבקשים תמיד “שפה אחת ודברים אחדים” – כך עוצב הפרלמנט האירופי על פי דגם מגדל בבל ותחת הסיסמה :

‘אירופה – לשונות רבות אך רק קול אחד’

המרידה באל מובילה אל אחידות תחת משטר עולמי אחד של האדם – שבא בנעליו.

הנימרודים – כלומר הפרוגרסיבים בהופעותיהם השונות לאורך ההיסטוריה – מבקשים למחוק את כל הזהויות וכל המהויות המעידות על קיום האל. אין אמת אחת כי אין נקודת ייחוס טרנסנדנטלית (כי אין אלוהים) ולכן אין אמת כלל, אין מהות ואין זהות וממילא גם משמעות, אין טעם לחפש.

הכל ‘כזה כאילו כזה’. אין אלוהים, האדם בא בנעליו, הוא נקודת הייחוס, הוא הממציא את זהותו ונראה מי שמעז לטעון אחרת… (בטפסים רשמיים תחת הכותרת ‘מין’:…. כבר מופיעות לעיתים למעלה מ 10 אפשרויות…

הפרוגרסיביות היא תנועת הכפירה של העידן הפוסט מודרני – יורשתו החוקית של הקומוניזם. 

המאחד את כל החטיבות של אופנסיבת הפרוגרס, הוא שכל אחת מהן תוקפת ומפוררת את אבני היסוד של הזהות האנושית – משפחתית – לאומית – ו/או מבקשת לייצר שלטון עולמי הדוחק את ריבונותן של מדינות הלאום ואת חירות האדם שבמסגרתן הוא משמר את זהותו.. 

הפמיניזם קנה לו אחיזה מהירה תחת המשטר הקומוניסטי והמתקפה על המשפחה הפכה ילדים שהלשינו על הוריהם, לגיבורי האומה.

בסרטון: הצגת פסלו של פבליק מורוזוב שהסגיר את אביו למשטר

ברוסיה הסובייטית הושלכו לכלא הורים שילדיהם הלשינו עליהם כי “גנבו” תפוח אדמה “שיתופי”(()) מחצר ביתם, ובקנדה של ימינו, מושלכים לכלא הורים שילדיהם הלשינו עליהם כי אינם מוכנים לאפשר להם לעבור ניתוח לשינוי מין((https://rotter.net/forum/scoops1/688118.shtml)).

בשני המקרים, הפכו הילדים הללו לגיבורי האומה, בשני המקרים המדינה קודמת ומחליפה את המשפחה. 

כל אבני היסוד של קונסטרוקצית הזהות האנושית המעידה על יוצר האדם – מותקפות כיום על ידי אופנסיבת הנימרוד המודרני – אופנסיבת הפרוגרס.

הזהות האנושית – מותקפת על ידי חטיבת “צער בעלי חיים”.

 הזהות המינית – על ידי תרבות “הגאווה”.

הזהות המשפחתית – על ידי הפמיניזם, הגאווה ומשפחה אחת.

הזהות הלאומית – על ידי תנועות השלום.

ולשלילת החירות הבאה מתוך הריבונות הלאומית, כבר ידאגו חטיבות הגלובליסטים לתצורותיהם השונות.

עכשיו, כשהבנו את ההקשר שבתוכו פועלת תרבות “הגאווה”, ננסה להבינה קצת יותר.

תרבות הגאווה

הומוסקסואליות אינה מחלה.

“האם אתה בעד פונדקאות לזוג גברים?”, שאלה אותי דפנה ליאל, כתבת פוליטית בערוץ 13.

האולם בהיכל התרבות בתל אביב, מלא היה מפה לפה, באירוע לראשי מפלגות, שאורגן על ידי ארגון “משפחה אחת”.

לפני דיברו עמיר פרץ ויאיר לפיד ומשהוזמנתי לבמה חשתי כאילו עיני הקהל – רובו ככולו להט”ב, מנקבות בי ככברה.

“תהליך הפונדקאות בעייתי מאוד מבחינה מוסרית”, עניתי, “הוא כולל שימוש בגופן של נשים – בדר”כ קשות יום, תמורת כסף, התחייבות שלהן לניתוק מן הוולד, כמו גם שאלות אתיות לא פשוטות באשר לזכויות הילד עצמו ועוד ועוד. לכן, אני חושב שהשימוש בתהליך צריך להיות מוגבל לצרכים רפואיים הכרחיים בלבד ולא למטרות אידיאולוגיות”.

“בן הזוג שלי ואני לא יכולים מבחינה רפואית להביא ילדים”, שאל בחור מן הקהל, “אתה לא חושב שמגיעה לנו פונדקאות?”.

“אני לא חושב שהומוסקסואליות היא מחלה”, עניתי.

דפנה מיהרה להעביר נושא.

הומוסקסואל הוא גבר ולסבית היא אישה

“אנחנו תקועים כאן עם תינוק קטן, כל הדרכים חסומות בגלל מפולות שלגים ובוץ, ואפילו מטרנה אין לנו!”, זעקו בטלפון הלווייני ביומן הצהריים, זוג הומוסקסואלים שנתקעו במזרח לאחר הליך פונדקאות.

כשנשאלתי על כך בכנסת לא הצלחתי להתאפק והחזרתי שאלה: “למה הם לא מניקים אותו?”.

הומוסקסואל ולסבית הם אנשים בריאים שיכולים להביא ילדים לעולם ולבחור אם ברצונם לגור יחדיו (למענו) או לא. לא תהיה שם תשוקה אבל בכל מקרה יהיו לילד אמא ואבא – וילד צריך גם אמא וגם אבא.

לצערנו, קרוב למחצית מילדי ישראל חיים ממילא במציאות עגומה שכזו בשל התערערות מוסד הנישואין ואחוז הגירושין הגבוה.  

ואולם תרבות הגאווה לא מבקשת פתרונות, בשורשה מבקשת היא מלחמה ביסודות הזהות המינית והמשפחתית כחלק מתוקפנות הפרוגרס כלפי היסודות הבונים את החברה האנושית. הרצון להמציא משפחה חדשה גובר על טובת הילד. תהליך הפונדקאות גוזל מהילד את אימו.

אין אלוהים ולכן אין מציאות ואין זהות מהותית. מעתה, כל אחד יכול לבחור את זהותו המינית, כל אחד מגדיר כאוות נפשו את זהותו המשפחתית, ואילו את המציאות (המעידה על קיום האל) שלפיה אין יצירת חיים ללא חיבור של גבר אמיתי ואישה אמיתית (כאלו שאלוהים המציא ולא כאלו שהמציאו את עצמם) את המציאות הזו נסתיר באמצעות תהליך שכל כולו נועד לייצר מצג שווא כאילו אין אימא בתהליך. לוקחים ביצית מאישה אחת, מפרים ב”זרעם” של האבות – שהם גם האימהות – והרי לנו ילד שנולד לשתי אימהות ולשני אבות ולמעשה אף לא לאחד מהם, וזהותו כחומר ביד הבורא החדש – הלוא היא המדינה, שהחליפה את א-לוהים בקביעת ההורות. 

הררי “מחקרים” יוכיחו מעתה שאין כל הבדל בין אימהות נשית ואמהות גברית – העיקר כמובן האהבה. נתון מובהק לפיו ילדים אלה הופכים ל”ילדי רשויות הרווחה” בסבירות כפולה מילדים נורמטיביים – יודחקו מן התודעה.

ואחרי כל זה – בדיוק כפי שרק אמא מסוגלת לתת את החלב הנדרש לגופו הקטן של התינוק, בדיוק כך, רק אמא מסוגלת לתת לו את היסודות האימהיים הנדרשים לנפשו.

ויזעקו מרה הזוגות החד מיניים – אנחנו הרי כל כך אוהבים את ילדינו, ומנגד כל כך הרבה הורים רגילים מזיקים לילדיהם ושאר טענות דמגוגיות שכאלה, ויחרפו ויגדפו וישרפו את כתביי ומבחינתם שיישרף גם כותבם עמהם – אבל זאת האמת. משפחה היא מהות טבעית העומדת בזכות עצמה. היא ניתנה מא-לוהים – “זכר ונקבה ברא אותם”, לכן חתונה היא נישואין. היא נושאת את בני הזוג הנישאים אל על אל מהות חדשה. זוגיות לעומתה היא מהות הסכמית הנוצרת על ידי בני אדם. משפחה נושאת ערך, זוגיות – משהו מצומצם הרבה יותר.

בין גבר לגבר לא תיתכן חתונה אפשרית. רק זוגיות.

הנטיות השונות כעניין טבעי

הומוסקסואליות ונטיות חד מיניות אינן עניין חדש. עצם האיסור החמור על משכב זכר המופיע בתורה, מעיד על כך כי המשיכה הזו קיימת מקדמת דנא. ואולם נראה כי היא איננה מופיעה באופן שווה אצל כל בני האדם. כצופה מן הצד, נראה שקיים איזה מנעד בין מי שנולד באופן מובהק עם זהות מינית הפוכה ומוחצנת, ויש מי שבשלב בשלותו המינית בחר משום מה לצמוח יותר לכיוון הערוץ הזה. אם אכן כך הם פני הדברים, ובשלב מסוים של ההתבגרות המינית, מסוגל הנער להתפתח לשני הכיוונים, אך הוא בוחר בכיוון ההומוסקסואלי משום שהוא נגיש ומקובל – אזי תרבות הגאווה גרמה לאותו נער נזק בלתי הפיך לכל חייו, חיי סבל קשים מנשוא וסיכויי אובדנות מוגברים. כפי שהעיד אותו סא”ל בביתי – “הייתי מעדיף להיות ‘סטרייט’ אך אינני יכול”.

את הנמשכים לבני מינם יש לקבל כשווים ושוות בחברה. מדובר בלקות טבעית שאין כל סיבה להתבייש בה, 

אך גם אין כל סיבה להתגאות בה.

אינני יודע אם טיפולים יכולים לעזור ואם כן למי. אני מניח שברוב גדול של המקרים – לא ניתן לשנות את המציאות הזו, אך מתקפות המצח על עצם הזכות לנסות את אותם טיפולים – גורמות לי לחשוב שאולי יש בהם ממש.

מה שברור הוא שאין להפלות את ההומואים, אין לפגוע בכבודם ושומה עלינו לעזור להם בכל דרך אפשרית שיחפצו. מדובר במצוקה איומה וככל אדם מגיעה להם כל האמפתיה והאהבה.

כבוד

ואולם יש לעמוד על המשמר מפני אופנסיבת הפרוגרס, שבדיוק בשער הרצון הטוב הזה ממהרת היא להכניס את הסוס הטרויאני שמקרבו פורצים לוחמי הפרוגרס במצעדים ודגלים – ממהרת להפוך את הנטייה לאג’נדה פוליטית. והמצעדים הללו הם אלימים מאוד.

כשם שאני מכבד את ההומוסקסואל, כך אני מצפה שיכבד גם הוא אותי.

ככל האנושות, גם ההומוסקסואל רוכב על כתפיה של ציוויליזציה שלא היתה מתקיימת אלמלא ידעה להקים משפחות ולהביא לעולם חיים, תרבות ,וילדים שיש להם אבא ואמא, צוויליזציה שיצרה משפחות – ועל גבן לאומיות ומדינה.

כשהעירייה מפרסמת תמונה של גבר נושק לגבר – היא פוגעת בערכים שבנו את החברה האנושית ובוודאי שאת זו היהודית. אבל בערכי הרוב מותר לפגוע – ואז לדרוש ממנו לשתוק. זוהי אלימות. זוהי האלימות הקשה ביותר, אלימות מתוחכמת, אלימות המסתתרת מאחורי ‘סובלנות’, ‘אהבה’ ו ‘שלום’.

ובכן כשם שלעולם לא אפגע במכוון בהומואים, לא אכנה אותם בהמות או כל כינוי גנאי אחר ובוודאי שאגן עליהם מכל פגיעה פיזית, כך אני מצפה שגם הם לא יפגעו בי. אל תדחפו אותי ואת ערכיי לארון. 

כי דגל הגאווה הוא הדגל של פרוק הזהויות, והזהויות הללו הן הקונסטרוקציה שעליה, גם אתם בסופו של דבר עומדים.

סוף דבר

בשבוע שעבר נסעתי ברחוב אבן גבירול.

פקק תנועה ארוך השתרך שם בשל עבודות התשתית לרכבת הקלה.

מכל עמוד השתלשל דגל הגאווה – סוג של אונס של הרוב הדומם.

דגלי ישראל לא היו שם, דגלי הלאום הפכו לפרובוקציה.

לפתע קלטה עיני שלט נוסף שנכנס אל אותו ‘פריים’.

היה זה שלט פרסום לרכבת.

‘כאן יעבור הקו הירוק’ – אמר השלט.

מיהרתי לצלם וסלחו לי על האיכות.

דגל פירוק הזהויות הנישא מעל כחלק מאופנסיבת הפרוגרס, מבשר לא רק את פירוק הזהות המינית והמשפחתית, אלא מזמין לבסוף גם את פירוק הזהות הלאומית – ומזמין את השלט שמתחתיו.

כאן – באבן גבירול – יעבור לבסוף הקו הירוק…