1

דוד וגולית

יושב לי בבטן מאמר שלם בנושא החופש הגדול. אבל הוא יצטרך לחכות להזדמנות אחרת כי בסיפור הזה של החייל שחיסל את המחבל על הדחפור יש כל כך הרבה סמליות, כל כך הרבה משמעויות, עד שלמרות שכל המדינה “טחנה” את העניין הזה מכל זוית – אני מרגיש חייב להוסיף גם את הזוית שלי.

הוא מזכיר לי מאוד את דוד – החייל הזה. זה לא רק דוד הקטן שמסתער בידיים חשופות על גוליית הפלישתי (לענייננו- ‘שופל’ אדיר מימדים). זה הרבה יותר מזה. זה דוד הדחוי והשנוא על ידי אחיו. הם מתנכרים לו, מרחיקים אותו מהמשפחה, מרחיקים אותו מכל עמדת השפעה.
הא-לוהים שולח את שמואל הנביא אל בית ישי אבי דוד, ומסביר לו כי בקרב המשפחה הזו צפון וממתין מלכם וגואלם של ישראל. “… וְלֵךְ אֶשְׁלָחֲךָ אֶל-יִשַׁי בֵּית-הַלַּחְמִי כִּי-רָאִיתִי בְּבָנָיו לִי מֶלֶךְ” (שמואל א’ טז א) . את כל בניו מציג האב בפני הנביא, אך את דוד הוא מקפיד להשאיר בחוץ. דוד “מצורע”, הוא בכלל לא מועמד. ” וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל-יִשַׁי הֲתַמּוּ הַנְּעָרִים?…”(שם יא). שמואל ברוחו הנבואית חש שמישהו חסר. רק אז כשאי אפשר להעלים אותו יותר, מובא דוד אל הנביא ונמשח למלכות על ישראל.

החייל שלנו הוא מן דוד שכזה. הוא שייך לשבט ה”מצורעים” הישראלי. הוא תלמיד הישיבה בהתנחלות ‘יצהר’ – ההתנחלות שהיא מושא השנאה המובהק ביותר של כל שונאי המתנחלים. משום שהתורה על פיה חי היישוב ההוא והתורה היוצאת מבית מדרשו היא תורה שאינה משועבדת לשום ממסד. תורה של חיבור בלתי אמצעי לארץ ישראל, תורה של אהבת אמת לעם ישראל, תורה של עבודה עברית בחקלאות ובבניין, תורה שהיא תורת אמת בלי זיופים, בלי פוליטיקלי קורקט, בלי התחנחנויות לאף אחד. לכן שונאים אותם, לכן מפחדים מהם, לכן מפחידים מפניהם. את יצהר יפגוש הישראלי הממוצע אך ורק בכתבות שטנה. כדי להבין ששם יושבים הדוידים של דורנו – אין ברירה אלא להכנס למכונית ולראות את התופעה הזו בלי התווך של הטלויזיה.

וכשעולים ה’שופלים’ הגדולים, ומתחילים להחריב את בתי היהודים בגוש קטיף – שהרי זה היום עיקר תפקידו של ‘שופל’ בהוויה הציונית החדשה – איש לא עוצר בעדם. כי רוב תורת מנהיגי הציבור שם היא תורה המשועבדת לממסד. כש ריבון העולם הוא המלך – בתוך בית הכנסת… אבל מחוצה לו קיימת מלוכה חזקה ממנו, ופקודותיה קודמות, קורסים בתי גוש קטיף כמגדל קלפים מול הבולדוזר – שרון. נשאר בית אחד, בכפר דרום, שעל גגו מתקבצים כמה דוידים שכאלה, שתורתם תורת אמת. הם אוהבים את המדינה, הם מוכנים לקפוץ ראשונים אל תוך האש – עבורה. אבל הריבון הוא הא-לוהים. יש להם א-לוהים וכשהמדינה פושעת, נאמנותם לו עומדת במבחן.

כל אמצעי התקשורת עושים מהם מפלצות מסוכנות. בדיוק כפי שעשו לחוסמי הכבישים ולכל מי שניסה להתנגד לטירוף המערכות שאחז בחברה הישראלית ומאיים להחריבה. כל הטלויזיות מחפשות בנרות איזה לוחם יס”מ שאולי נכווה מאיזו חומצה שלא היתה ולא נבראה. מפשיטים את הלוחם אל מול המצלמות ומחפשים על עורו את שרידי הכוויה. משסים אומה שלמה בדוידים ההם שנותרו נאמנים – לנו! ליהודים.

כשחזרתי משם אמרתי לאשתי – זהו. הצבא הזה כבר לא ינצח שום מלחמה. על מה אתה מדבר – אמרה לי אשתי. אתה הייתה שם אז לא ראית טלויזיה. איזה עוצה, איזה סדר, איזה כמויות, איזה שליטה… על מה אתה מדבר. אבל בסיבוב ההוא שאול ניצח ודוד ברח. שאול כבר לא ניצח יותר שום אוייב חיצוני. שנה חלפה ואת יכולתו של הצבא שהחריב את גוש קטיף ראינו מול אוייב קטן, חלש אך מאמין. מול אוייב שאינו מתנחלים צה”ל קרס. וכל עוד לא יתוקן העיוות הבסיסי, הרקב, החטא שהתגלה בגוש קטיף – צה”ל ימשיך להפסיד.

עוד שנתיים חולפות ו’שופל’ בדיוק כמו ההוא שהחריב את היהודים בקטיף ובעמונה, בדיוק כמו זה שעולה מעת לעת על בתי יצהר, בדיוק כמו זה שהבגץ ינסה להעלות בקרוב על בתי עופרה, בדיוק שופל כזה מתחיל לרמוס את ירושלים ובניה. כל היס”מניקים הגיבורים מכפר דרום, כל השוטרים האמיצים שידעו לדחוף אצבעות לנחירי המפגינים שניסו לעצור את התנועה ולקרוע את חוטמם (כן כן – כך זה מופיע בסיכומי המשפט), כולם עומדים מול הגוליית הזה ולא מצליחים לעצור את מסע הרצח שלו. למזלנו אוהב אותנו אבינו שבשמיים – אין לי הסבר אחר לכך שלאורך כל המסע הזה מצליח חלאת המין האנושי, נושא התעודה הכחולה, להרוג רק שלושה. אבדה להם הרוח. הם כבר לא מסוגלים לנצח, לחתוך, לחתור למגע, לדפוק כדור בראש ולגמור עניין. זה כמו הנערה מהסצנות בסרטים ההוליוודיים, ההיא שמכוונת אקדח אל הנבל שמתקרב אליה בידיים ריקות בכדי לחסלה. אבל אין לה ביטחון עצמי, היא לא מסוגלת, היא לא מרגישה מספיק ביטחון עצמי בכדי להעדיף את חייה על חיי הנבל שאט אט ובחיוך הוא מתקרב ונוטל את האקדח מידה. הישראלי שאחרי גוש קטיף כבר לא מאמין המדינה הזו יותר. בשבילו הערבי היא הקבוע והנצחי ואילו הוא – היהודי – זמני בלבד. רוב הישראלים לא מאמינים שלידיהם עוד תהיה כאן מדינה. שניים עולים על השופל. מאבט מכאן ושוטר משם. מעט כוחות חיים עוד קיימים בעם הזה. אחד מושך את רגליו, אחד תופס את ההגה. להרוג את החלאה? כמו עם הבחורה ההיא – מנטלית הם כבר לא מסוגלים.

מסע הרצח עוד היה נמשך אם לא היה מגיע הדוד ההוא – “אוייב העם” – ופשוט תופס מנהיגות ומציל את אחיו – שונאיו.

וַיֹּאמֶר יְהוָה קוּם מְשָׁחֵהוּ כִּי-זֶה הוּא. יג וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶת-קֶרֶן הַשֶּׁמֶן וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ בְּקֶרֶב אֶחָיו וַתִּצְלַח רוּחַ-יְהוָה אֶל-דָּוִד מֵהַיּוֹם הַהוּא וָמָעְלָה וַיָּקָם שְׁמוּאֵל וַיֵּלֶךְ הָרָמָתָה. יד וְרוּחַ יְהוָה סָרָה מֵעִם שָׁאוּל וּבִעֲתַתּוּ רוּחַ-רָעָה מֵאֵת יְהוָה.