דתיים, חילוניים – ובית המקדש - ישראל מחר
הכרזותעלינו באתר חדש! במידה ויש שאלות או תקלות מוזמנים ליצור איתנו קשרליצירת קשר
י״ט באדר ב׳ ה׳תשפ״ד | 29/03/2024
בית המקדש חברה ומדינה יהדות ותרבות מאמרים ופוסטים מהעבר

דתיים, חילוניים – ובית המקדש

ו׳ באב ה׳תשס״ח (אוגוסט 7, 2008)

דתיים, חילוניים – ובית המקדש

את הקינות השארתי במוצאי תשעה באב, בבית הכנסת. כך בכל שנה, עד שלא נותרו ספרי קינות בבית. בכל שנה אני מגיע לבית הכנסת ומחפש אחר חוברת קינות, כזאת שבית הכנסת עצמו מחלק למתפללים. פעמים שאני מוצא את עצמי מציץ מאחורי כתפו של מתפלל אחר, משום שהגעתי באיחור ואזלו הקינות.
כיצד אפשר לקחת הביתה את חוברת הקינות? הרי הודאה יש בכך כי כל תפילותינו ואמונתנו על בית המקדש שייבנה במהרה אינן אלא כצפצוף הזרזיר. עד לתשעה באב הבא יש לנו שנה תמימה לבנות את בית המקדש, אך אנו מעדיפים להשאיר את הנושא בחיקה החמים של הדת. “שייבנה בית המקדש” – לא “שנבנה את בית המקדש”. זה סידור מאוד נוח, העניין הזה. אפשר לחיות בו בזמן בשני עולמות שונים ואף סותרים. בעולמה הווירטואלי של הדת מתפללים וצמים ובוכים בשביל בית מקדש מדומיין, משהו כמו ‘טירת הוגוורת’ של הארי פוטר, שאם יבוא זה יהיה על גבי עננים וברקים, הישר מן השמים, כמו באגדות. אחר כך יוצאים מבית הכנסת, מן הדת, אל המציאות, ופה הכללים שונים לחלוטין: מאכסנים במקום בטוח את ספרי הקינות לשנה הבאה, כדי לחסוך כמה גרושים. “באופן פרדוקסלי, המחסום הגדול ביותר בפני הקמת בית המקדש הוא – הדת”.
הרי ברור שלעולם הקינות הדתי אין שום קשר לעולם המציאות. מקוננים כי כך מחייבת הדת, וחוסכים את ספר הקינות לשנה הבאה כי כך מחייבת המציאות, אשר אליה בית המקדש לעולם לא יגיע. המקוננים יודעים זאת, ואינם מתכוונים לשנות זאת.
המילה בית מקדש, הר הבית מתחברת אצלנו באופן אוטומטי למלחמה. אבל משום מה המציאות מראה בדיוק את ההיפך. כלומר כל המלחמות בעולם נגמרות באיזה שלב ואצלנו כל הזמן במלחמה. אולי זה דווקה בגלל שאנחנו לא בהר? אולי המפתח לשלום נמצא בדיוק בקצה שממנו אנו בורחים כל הזמן? אולי נצחון מלחמת ששת הימים הפך לתבוסה שמשכה אחריה עוד ועוד מלחמות, ברגע שמשה דיין מסר את מפתחות ההר לווקף המוסלמי? אתם הרי לא הבאתם שלום עם כל ההתנתקויות שלכם, בואו נודה על האמת – הבאתם מלחמה. אולי מי שידע לצפות ולהזהיר בפני מה שיקרה בעקבות אוסלו, בעקבות ההתנתקות, בעקבות כל תהליכי ההתכחשות המתוחכמים של השמאל – אולי הוא גם יודע מה כן יביא שלום? מה יביא החיבור המחודש של עם ישראל אל מקום מקדשו?
“השולט בהר שולט בארץ” – כתב אצ”ג. ואם אינך שולט, אתה כל הזמן במלחמות.
אינני יודע אם אנו נמצאים בדרגה המוסרית המתאימה לבניית בית המקדש. אבל לשלוט בהר וודאי שאנו מסוגלים. ברור לי שבניית בית המקדש צריכה להיות החלום הלאומי שלנו. אלא שבכדי לבנות את בית המקדש צריך כנראה קונצנזוס רחב מאוד. צריך מציאות תודעתית חדשה, צריך שכולם ירצו. אנחנו עוד לא שם, אני מאמין שנגיע לשם מהר יותר משחושבים. אבל כשאנחנו מוסרים ביוזמתנו את הריבונות בהר לידי הווקף המוסלמי, כשאנחנו אוסרים על יהודים להתפלל בהר, אנחנו מואסים בכל החלום הזה, אנחנו פועלים בכדי שלעולם לא יתגשם.
“ביתי בית תפילה לכל העמים” – אומר הנביא. רוצים שלום? רוצים אחוות עמים? המפתח לכך הוא ביתי שעל ההר . מסרתם את ההר – החרבתם את ביתי.

כשנחרב הבית נחרב החיבור הבלתי אמצעי בין הקב”ה לבין עולמו. זו הייתה מציאות שונה לחלוטין מזו המוכרת לנו היום. אי אפשר להבינה באמת. מה זאת אומרת שיש מקום שבו נמצאת השכינה, מקום שיש לו נקודת ציון וגובה על גבי מפות אחת לחמישים אלף? ומה בדיוק ההבדל בין המצב הזה למצב היום? הרי גם היום יש אלוקים בעולם, לא?
עיוור מלידה אינו יכול להבין כמה יפים הם הצבעים, ובכל זאת תאב הוא מאוד למאור עיניים. הוא למד להבין שמצבו הנוכחי מוגבל ועלוב, שעולם החוויות שלו לוקה בחסר איום ונורא, שהיה יכול להיות הרבה יותר טוב. זה מה שנתנו לנו הקינות במשך 2000 שנה: את ההבנה שאנחנו עיוורים. את מראה האור שכחנו מזמן, ובינינו, גם העיוורון הפך מצב קבע נוח למדי.
משחרב בית המקדש התלבטו חכמי ישראל כיצד להמשיך מנקודה זו; כיצד עם שניטל ממנו מאור עיניו יגשש דרכו באפלה. הרי תורת ישראל אינה דת; היא אינה קובץ טקסים מחוץ למציאות. היא המציאות עצמה, וכל כולה סובב סביב אלוקים חיים, השוכן בתוכנו, בבית המקדש. מה יהיה עכשיו, כשמקדש זה נלקח מאתנו?
כיוון שלא רק מאור עיניו ניטל מעם ישראל אלא גם עצמאותו הלאומית, הייתה המלאכה ‘קלה’, במרכאות כפולות ומכופלות. לקחו את עולם התורה המלא, מה שקרוי בימינו ‘היהדות’, וצמצמו אותו למין מקל נחייה ונדודים. הפכו את היהדות לדת. את המקל הזה אפשר לקפל לתוך צרור הנדודים. אפשר להתנהל באמצעותו בחיקה של המשפחה והקהילה, אבל אי אפשר לצאת אתו מבית הכנסת. אי אפשר לצאת אתו מגבולות הדת. אי אפשר לנהל אתו מדינה. אי אפשר לבנות אתו את בית המקדש. באופן פרדוקסלי, המחסום הגדול ביותר בפני הקמת בית המקדש הוא – הדת.
הדתיים פוחדים מהמקדש לא פחות מהחילוניים. הם התאהבו בקינות של תשעה באב, התאהבו בתורת הגלות – הם הרי רוצים להישאר דתיים…
והחילוניים – הם פשוט ל א מבינים במה מדובר. אילפו אותם לפחד. הם לא מבינים שמה שמפריע להם בדת – כלומר חוסר החיבור שלה למציאות, נמצא בדיוק שם – בהר הבית. אילו הבינו – היו כבר רצים לבנות.

יהי רצון שנימצא ראויים, ושנזכה השנה לבנות את בית המקדש.

שתף את הפוסט:

השאר תגובה