ההתגוששות, ההזדמנות והטעות

מי שטוען שהוציאו חוזה על אולמרט בגלל מינוי פרידמן, צריך להתמודד עם התאריכים. הפרשיות והחקירות נגד רוה”מ החלו לפני מינוי פרידמן. ייתכן שהמינוי נתן מוטיבציה נוספת למערכות ה”צדק” שלנו, להזדרז ולהפיל את הממשלה, אך נראה לי שהתשובה המהותית להפלת אולמרט נמצאת במקום אחר.

כזכור מינה שרון את אולמרט לסגנו, למרות שנכנס לכנסת במקום עלוב מאוד – ה33 ברשימת הליכוד לכנסת. יש המייחסים את המינוי התמוה הזה למיליארדר מרטין שלאף ולקשריו ההדוקים עם שני האישים. אילולי אותו מינוי לא היינו סובלים מעונשו של אולמרט. מרגע שנכנס אולמרט בנעליו של שרון – פעל רוה”מ על פי הכלל הידוע – הכה במתנחלים, הצל את עורך וכנס לפנתאון המנהיגים הדגולים. אצל שרון זה עבד בצורה מושלמת, אולמרט רצה גם – והרבה.

אלא שאצל אולמרט העניינים השתבשו. בעמונה המתנחלים שכחו לרגע את האהבה המנצחת של גוש קטיף והפוגרום שאולמרט ארגן להם פעל כבומרנג נגדו. במלחמה שארגן אולמרט כדי לתת תנופה להתכנסות – צה”ל הפסיד, והאיש הנכלולי נותר עם אחוז פופולאריות אחד – פחות או יותר. את הסחורה של החרבת עוד התנחלויות – ברור היה שיקשה עליו במצב הזה לספק.

מכירים את הסצינה הזו מסרטי המאפיה – שבה הדון שולח עבריין קטן לבצע עבורו איזו רציחה לא משמעותית, והשליח נכשל וחוזר בפיק ברכיים ומבקש רחמים וניסיון נוסף? אזה זהו שאולמרט נכשל פעם ופעמיים והדון הישראלי, זה שקובע את מי תאהב התקשורת, ואת מי תחקור הפרקליטות וכו וכו – הדון הזה החליט לא לתת לאולמרט הזדמנויות נוספות. יש לו עכשיו את ציפי לבני ובאולמרט אפשר לשסות את כל הכלבים. כנראה שבצעד של ייאוש ניסה עבריין הרקק המסכן לייצר מאזן אימה כל שהוא וגייס את פרידמן – אבל גורלו נחרץ.

כבר כתבתי בטור הזה בעבר כי לדעתי צריך לאסור חקירת ראש ממשלה ושריו במשך תקופת כהונתם – למעט במקרה של החלטה ברוב מיוחס של הכנסת. כשנותנים לגורמים עלומים בפרקליטות את הכוח להעמיד על דעת עצמם את נבחרי העם על עמוד הקלון בלי שום אחריות אישית לתוצאות מעשיהם, נותנים להם למעשה את השליטה על ה ‘שלטר’ של הדמוקרטיה. מי שמחליט לחקור את פרשיית ראשון טורס של רוה”מ, אבל לא לחקור את פרשיות הרזומה המפוברק של נשיאת העליון – אינו בדיוק גורם אובייקטיבי וחסר פניות. כלומר השאלה אינה את מה חוקרים אלא יותר – את מי חוקרים.

מעניין היה לעקוב השבוע אחר התומכים והמתנגדים להצעת החוק של פרידמן המצמצמת את סמכויות בית המשפט לבטל את חוקי הכנסת. לכאורה – אבירי זכויות האדם והדמוקרטיה היו צריכים להיות הראשונים לעמוד על שמירת זכותו של האזרח לחוקק חוקים באמצעות נציגיו הנבחרים. אולם במציאות קרה כמובן להיפך. כל העקרונות הדמוקרטיים התנדפו להם מול הכרסום בכוחו הבלתי מוגבל של פטרון ה “עשירון הנאור”. כך מצאנו את יוסי ביילין מגנה את ה”חרפה” כלשונו – בעוד חיים רמון ואולמרט – שהפטרון החמיץ להם פניו – מסבירים מצוין את מה שהכתומים זועקים כבר 15 שנה.

נראה כי במלחמה הזו שני הצדדים מכרסמים זה בזה ומכינים את הזירה למי שיבנה עצמו עכשיו כאלטרנטיבה ראויה לשניהם. לאחרונה נוהג נתניהו לתקוף את פרידמן ולשלוח מסרים מרגיעים לבית המשפט העליון. זו טעות. פרידמן הוא הדבר החיובי היחיד שיצא מממשלת אולמרט – אם ממשלת הליכוד לא תמשיך את דרכו – אנו עלולים לחזור אל ימי האוליגרכיה השיפוטית נוסח ברק, אוליגרכיה שתדאג להפיל את הליכוד בהזדמנות הראשונה.