הכחשת הזיכרון - ישראל מחר
הכרזותעלינו באתר חדש! במידה ויש שאלות או תקלות מוזמנים ליצור איתנו קשרליצירת קשר
י״ט באדר ב׳ ה׳תשפ״ד | 29/03/2024
הכחשת הזיכרון

שום דבר לא נותר מן ההרואיות שבקורבן הנופלים. יום הזיכרון הפך ליום של בכי ונהי על מוות שלכאורה לא הוד בו ולא הדר. אל הנופלים במערכה מצרפים אנו את חללי הטרור, את נפגעי תאונות האימונים, וגם הנספים בתאונות הדרכים בצה”ל – לחללי מערכות ישראל יחשבו.
לא פשוט לגעת בעניין הזה, הרי הכאב הוא אותו כאב, האם מי שנהרג בפיגוע אינו חלק מהנופלים על תקומת ישראל? ובכן הכאב הוא אכן אותו כאב, אבל למי שנפל במערכה יש כבוד מיוחד, להוריו שמורה הזכות לגאווה מיוחדת, גאווה שעם כל הכבוד אינה מנת חלקם של האחרים – שכבודם כמובן במקומו מונח. יום הזיכרון אינו צריך להיות יום אבל. יום הזיכרון הוא יום בו אנו צריכים לכבד את מי שהקריבו עצמם למעננו, זהו יום שבו אנו צריכים להצדיע להם, להפנים את מורשתם, להרכין ראש ולהודות למשפחותיהם. זהו יום של הצדעה, זה לא עוד יום שואה. אבל זה הפך ליום של אבל אישי ותו לא כי לעניין שעבורו נהרגו כבר אין משמעות בעיננו. הרי כבר פסק הבג”ץ שלמחרת אפשר לציין גם את הנכבה – כלומר הכל כזה כאילו כזה, עצמאות, נכבה, שום דבר לא אמיתי – הדבר היחיד שנשאר זה הכאב.

הכל אצלנו התערבב. המושג ניצחון הפך למילה גסה. אין לנו אמת ואין לנו צדק, ממילא אין עבור מה באמת להילחם כך שניצחון הוא לא יותר מסוג של ברבריות. הצדק היחיד שאנו מוכנים לאמץ הוא הצדק הנוצרי – כלומר הצדק של הקורבן. על מצעד צבאי ביום העצמאות הס מלהזכיר – ” המצעד היחיד שרמטכ”ל צה”ל בימנו מסוגל להוביל, הוא המצעד מאאושויץ לבירקנאו” – כתב אמנון לורד עורך מקור ראשון. אוי כמה שהוא צודק… כל המיליונים שרוחמה אברהם תשפוך בניסיון לפמפם פה איזו שמחה ביום העצמאות, לא יועילו במקום שבו אבדה משמעותו של היום הזה.

“מי שנפל הוא לא ישוב עוד לעולם…” ומה זה בעצם משנה כיצד נפל ועבור מה בדיוק נפל. יום הזיכרון שנעקרה ממנו משמעותו , משמש בסופו של דבר כיום להכחשת הזיכרון. כי אם מוציאים את הסבל האישי מתוך הקונטקסט הלאומי הנכון, אזי גם הסבל האישי הופך לנקודה אישית הנשכחת מהר מאוד על ידי הציבור הרחב. אין זה ענין סמנטי – יש לעניין הזה משמעות מבצעית. בנינו נשלחים כיום להתרוצץ בין סמטאות עזה בכדי למות לחינם. התוכנית הצבאית שמעודד עיתון ‘הארץ’ – ושלל פוליטיקאים מימין ומשמאל כבר נשבים בקסמה, היא לכבוש את הרצועה מהחמאס ולמסור אותה לאבו מאזן. מה המטרה? ” קודם כל נשתלט על הרצועה” – הסביר לי ח”כ מהימין – “אח”כ נראה…”. אגב – אותו ח”כ גם תמך בגירוש המכונה התנתקות. מה כבר אכפת להם – נצא מעזה, נחזור לעזה, הרי למחיר אין משמעות בעידן בו אין באמת זיכרון. הם שולחים את החיילים להיהרג בכדי לתפוס את אותם מחבלים שאתמול חבריהם נהרגו בכדי לתפוס. באיזו קלילות שולחים הם את בנינו לסכן את חייהם בכדי לתפוס מחבלים שזמן קצר אח”כ הם ישחררו. חייהם של חיילנו הפכו זולים מאוד בעידן בו הזיכרון איבד את משמעותו.

שתף את הפוסט:
הפוסט הקודם

הפוסט הבא

השאר תגובה