הלכנו לראות את 1917 של סם מנדס

הלכנו לראות את 1917 של סם מנדס.
העלילה שולית לגמרי.
העניין הוא לא הסיפור, אלא ה’טעימה’ המאוד מוקפדת ממה שהתחולל שם, במרחץ הדמים הגדול של העידן המודרני (עד אז כמובן).
מאז סצנת הנחיתה בנורמנדי שפתחה את ‘להציל את טוראי ראיין’ של ספילברג, לא צפיתי בשחזור כל כך משכנע.
1917 לא היתה סתם שנה. היתה זו השנה השלישית למלחמה, שבפתיחתה משוכנעים היו כל הצדדים כי תיארך שבועות אחדים.
מן משחק חרבות רומנטי, עתיר נוצות, חרבות נוצצות, קסדות מחודדות וסוסים שועטים, שנערך בין מדינות הלאום החילוניות, תוצרי הנאורות הטריה, שהמאה ה-19 המפוהקת הותירה בהן עודף אדרנלין פטריוטי בלתי ממומש.
את האופיום להמונים, כלומר את צורכי הדת, סיפקו כמרים לחייליהם משני עברי החזית. גם יהודים קצרו אלה באלה במכונות הההרג התעשייתי המודרניות ובהפוגות השלימו מניין בתפילה משותפת משני עברי הגדר.
לא זו בלבד שהלאומיות הנאורה שדחקה את הדת למרחב הפרטי, לא קידמה את האדם אל קומה מוסרית גבוהה יותר, אלא אף היא דרדרה אותו אל פתח גיהינום, שעד אז לא נודע כמוהו.
מדמנת המוות, צחנת גוויות הסוסים ובני האדם, החולדות והגזים הרעילים, מטחנת המליונים בבוץ החפירות של וורדן, הובילו רומנטיקנים תנ”כיים לחשיבה נוספת.
‘אולי כשעם הבחירה ישוב אל מולדתו העתיקה, כששפת התנ”ך תשוב ותירון בהרי יהודה – ישובו בני הנביאים ויורו לאנושות את דרכה אל אושרה’
כך, פחות או יותר, אמר לעצמו הלורד בלפור (התנ”ך והחרב, ברברה טוכמן), ובאותה שנה בדיוק – 1917, שחרר לאוויר העולם את הצהרת כורש המודרנית – שעל בסיסה נתן חבר העמים לבריטניה את המנדט להקמת בית לאומי ליהודים, בארץ ישראל.
אפילו את האפשרות להקים את בית המקדש בהר הבית, החלו הבריטים לבדוק במלוא הרצינות והתקציב.
כך נפתח השער להקמת מדינת ישראל.
אבל הישראלים החדשים עייפו מבשורות.
חזון האושר האוניברסלי פעם בליבם של אי אילו תמהוניים סוציאליסטיים ותו לא.
כשרעתה רחל המשוררת אווזים בחוות העלמות שבכינרת, חלמה אולי על תיקון עולם במלכות הפרולטריון…
החזון שהניע את הצהרת בלפור, חזון ‘תיקון עולם במלכות ש-די’ של נביאי ישראל , רחוק היה מאצולת מייסדי הישראליות המודרנית, כרחוק מזרח ממערב.
“חלמנו על מקום שבו ספר הספרים החדש ייכתב לקראת גאולת העולם, כי אתם הרי עם סגולה… היו לעולם ציפיות, וראו מה עשיתם”, כך תיארו אינטלקטואלים בריטיים בפני נשיא מכללת ספיר, הפרופ’ זאב צחור ז”ל, את אכזבתם מאיתנו ואת הסיבה לכך שאינם רואים יותר את ישראל כלגטימית
(בראיון למאיר עוזיאל, “מקור ראשון”, אדר א’ תשס”ח).
כלומר יסוד האנטישמיות המודרנית – זו השוללת את קיומה של ישראל, הוא האכזבה.
בסך הכל הוספנו אל מדמנת 1917 – גורם מתסיס. לא פתרון יצרנו אלא עוד בעיה.
לא לאורך זמן תוכל ישראל להוסיף ולחמוק מתורף קיומה.
1917 שם – ובעומק תודעתה, ציפיות האנושות הולכות וגוברות.