הם החליטו להרוג אותו

מן המכתב הזה, שנכתב ע”י עו”ד  אליקים אורבך שביקר את עמירם בן אוליאל השבוע בכלאו,  אפשר להגיע רק למסקנה אחת –

הם החליטו להרוג אותו,

ובצורה הזו לסיים את הפרשה.

וודאי שמעתם על התנאים שלהם זוכים מחבלים אמיתיים, אנשים מסוכנים באמת! חיות אדם שהודו ברצח וכל רצונם לרצוח עוד.

ובכן קראו עכשיו את העדות הטריה הזו, על מה שהם עושים שם לעמירם, המכחיש לחלוטין את ההאשמה נגדו ומערער לעליון –

ותגידו לי אם ניתן להגיע למסקנה אחרת:

*_עו״ד אליקים אורבך_*

,ד’ בחשון תשפ”א,

_האם ידינו לא שופכות את הדם הזה? / רשמים מביקור אצל עמירם בן אוליאל_

למעלה מחודש לא דיבר, לא ראה ולא שמע לא את אישתו ואת ילדתו בת החמש. בשל טענה לעבירת משמעת נשללה ממנו הזכות הזאת גם בחודש הקרוב.

“אופייה של חברה נאורה נבחן באופן שבו היא מתייחסת לאסיריה. שכן זאת יש לדעת האסיר חירותו נשללה ממנו, אך צלם האדם לא נלקח ממנו. חומות הכלא מפרידות בין האסיר לחופש, חומות הכלא אסור להן להפריד בין האסיר לכבודו כאדם”

(השופט ברק)

אני מרגיש צורך לשתף באירוע יוצא דופן שחוויתי ואולי לנסות כך להציל חיים. חיים, פשוטו כמשמעו, אין מדובר רק בכבוד האדם או ערכים חשובים אחרים, ממש בחיים.

בתחילת השבוע, כעו”ד וכחלק אינטגראלי מעבודתי, נדרשתי לבקר אסיר הכלוא בבית כלא, האסיר מוגדר כאסיר בטחוני. חברים, הזדעזעתי. מבלי להיכנס לפרטים אישיים מיותרים אך לצורך הגילוי הנאות ובאישור המשפחה, מדובר בעמירם בן אוליאל, אשר לו אישה וילדה קטנה. עמירם כלוא על עבירות חמורות ביותר ומרצה שנות מאסר רבות. עניינו והרשעתו בדרך לערעור בבית המשפט העליון.

בפגישתי עימו הזדעזעתי מתנאי מאסרו. כך לדוגמה, האסיר, נמצא לבדו עשרים וארבע שעות ביממה. כן, עשרים וארבע שעות, שבעה ימים בשבוע, האסיר לא יכול לדבר, לראות, לשחק, להתפלל או סתם לשמוע ולהריח כל גורם חיצוני. גם בשלושת שעות החצר הוא נמצא לבדו. לדבר? כן, גם טלפונים נשללו ממנו בגין “מסוכנותו” לכאורה.

בין קורונה לקורונה ובין עונש לעונש בהם נשללים הביקורים, זכאי האסיר לביקור, פעם בשבועיים של בני משפחה מדרגה ראשונה. נכון להיום, למעלה מחודש לא דיבר, לא ראה ולא שמע לא את אישתו ולא את ילדתו בת החמש. בשל טענה לעבירת משמעת נשללה ממנו היכולת לעשות זאת גם בחודש הקרוב. חודשיים האסיר לבד לבד, ממש לבד!

שערו בנפשכם, בתחילת פגישתנו בטעות ישבנו בחדרון בו המחיצה הייתה פתוחה והוא, האסיר המסוכן, ממש יכול היה לראות אותי ולהריח בנאדם. ברור שכאשר עבר קצין במקום, דאג באופן מידי להעביר אותנו לחדרון ליד בו קיימת מחיצה בין ההוא, האסיר, לבני האדם.

קטונתי. איני מבין בכליאה וענישה, איני בקיא בסיכונים ובסיכויים, איני מעוניין לחוות דעה, להצדיק או להרשיע, זה אינו תפקידי. אך גם לשתוק איני יכול, אני יושב במשרד ושואל הידיי ישפכו את הדם הזה?

מרגיש חובה לספר, שאתם, אתם כחברה לא תגידו לא ידענו לא שמענו, האחריות עלי אבל גם עליכם. אתם שחושבים את עצמכם כמוסריים וערכיים, לא אתם, סליחה, אנחנו. אנחנו שחושבים על עצמנו כחברה מוסרית וערכית מטילים עונש מוות איטי ואכזרי על ההוא האסיר, אבל בלי שופט ובלי משפט. דמי אחי זועקים מן הכלא, סנהדרין המוציאה להורג פעם בשבעים שנה קטלנית שמה.

למקרה ששכחתם, האסיר יושב שם עשרים וארבע שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע בלי לשמוע קול או לראות בנאדם זולת סוהריו. אנו, אנו שאומרים וסבורים כי בישראל אין עונש מוות – ידוע נדע כי יש גם יש, באמצעות תנאי כליאה איומים, בתירוצים שונים, נמצאנו כחברה, ממיתים אדם מבלי להתחשב בכך שדינו נגזר לחיים, חיים בכלא, חיים קשים, אבל חיים.

איני יודע מי הגורם שלקח על עצמו ליתן עונשי מוות בייסורים באמצעות תנאי כליאה, אך ברור לי שאנחנו החיים שם בחוץ, במרחב, איננו יכולים לומר ידינו לא שפכו או ישפכו חלילה את הדם הזה.

יאמרו המבינים, יאמרו השופטים, יגידו השמאלנים או הימניים, כי מדובר בדוחות חסויים וקיימים סיכונים. קטונתי, אך כבר קבעו הגדולים את החובה לבחון את האמצעי שפגיעתו פחותה. טלפון מבוקר כל ערב לאישה ולילדה, שיח חופשי עם עוה”ד, בילוי שעות בחצר עם מספר אסירים, תפילה בציבור או הגברת ותכיפות ביקורים – הצעות אינן חסרות, ניתן וראוי לבחון חלופות ולחשוב כיצד ניתן לתת לו לאסיר, אבל כן גם לבנאדם, אפשרות לחיות, כ”אסיר” אבל “לחיות”.