1

המחדל של שמיר

מה עומד מאחורי ירי הקטיושות על שלומי השבוע? האם נסראלה מצא לנכון להזכיר לנו – ערב פרסום ועדת וינוגראד – מי באמת ניצח במלחמה? או שאולי מנסים הסורים באמצעותו, להזכיר לנשיא בוש שקפץ לביקור, מיהו הגורם שבכוחו להדליק או לכבות את המזה”ת? או שאולי מישהו במסגד של ‘ראס א נקורה’ או בגן הילדים של ‘דבל’, הלך לשירותים, ובמקום למשוך בידית האסלה – משך בטעות בידית הקטיושה…
איש לא ציפה לתגובה ישראלית על הפגזת שלומי. והיא באמת לא באה. וגם לא תבוא.
מאז תום מלחמת השחרור ועד מלחמת המפרץ הראשונה (1949-1991) היתה אוכלוסייתה האזרחית של ישראל – מחוץ למשחק. היה מן מאזן אימה שכזה שקבע כי הפגזת אוכלוסיה אזרחית בישראל זו שבירת כל הכלים, ועילה ברורה למלחמה כוללת. הפגזות הסורים על ישובים אזרחיים, הם שהביאו לכיבוש רמת הגולן. במלחמת המפרץ הראשונה, תחת לחץ בלתי פוסק של השמאל הישראלי, שינה יצחק שמיר לראשונה שני עקרונות אסטרטגיים שנשמרו בקפידה עד אז. העיקרון הראשון לפיו רק חיילים ישראליים ישמרו על מדינת ישראל. והעיקרון השני לפיו תקיפת אוכלוסיה אזרחית היא מציאות בלתי אפשרית מבחינתנו. התגובה הישראלית למטר טילי הסקאד העיראקיים, היתה חיפוש מחסה תחת כתפיהם הרחבות של החיילים האמריקנים, החיילים הבריטיים, סוללות הפאטראיות שהובאו ארצה, וכמובן – איך שכחנו – התעטפות בניילונים וב’מסקנטייפים’…
ראש הממשלה השני מטעם הליכוד, נהנה לזמן קצר מתמיכה גורפת מצד השמאל התקשורת וחכמי האקדמיה. שום וועדת חקירה לא קמה בכדי לחקור את מחדלי המלחמה המוזרה ההיא. בחסדי אבינו שבשמים – לא היו קורבנות בנפש בקרב האוכלוסיה האזרחית ואיש לא מצא פגם בתפנית האסטרטגית של שמיר. לא היו משפחות שכולות שיפנו אצבע מאשימה למנהיג הימין שהקריב את חיי בניהן לשווא, לא היו מילואימניקים שישבתו רעב מול ביתו ואף ח”כ או איש ציבור אחר לא תבע את התפטרותו.
טענתי אז, וביתר שאת אני טוען היום – שמחדלו של שמיר היה גדול ממחדלה של גולדה. במלחמת יום-כיפור לא איבדה ישראל את כושר ההרתעה שלה. את מלחמת המפרץ הראשונה סיימה ישראל עם כללי משחק חדשים. יוסי שריד אומנם דיבר במהלך המלחמה ההיא, ממש כמו ‘ליכודניק’, ואמר על ערפאת הצוהל לקול ההתפוצצויות ברמת גן, “שיחפש אותי” – הרומן שלנו נגמר… אבל זמן קצר לאחר המלחמה, נדרשה ישראל לשלם את מחיר הכללים החדשים שהיא עצמה קבעה. מי שהפקיד את בטחונו בידי אחרים הוא זה שנדרש עכשיו לשלם במטבע קשה – לא בעלי בריתו של סדאם. ועידת מדריד אליה דחקו שריד וחבריו את שמיר המסכן, היתה למעשה הפתח הבלתי רשמי להכרה בארגון לשחרור פלסטין (כולה) – מהיהודים (כולם). שמיר עוד ניסה להתעקש ולדבר עם שליחיו של ערפאת ולא עם ערפאת עצמו – אבל הציבור כבר התבלבל, בחר ביצחק רבין ובתוך זמן קצר יצא לדרך תהליך אוסלו.
כאלף וחמש מאות קורבנות אזרחיים כבר תבע התהליך ההוא – יותר מכל קורבנות הטרור שסבלה ישראל מאז קום המדינה ועד אמצע שנות התשעים. צדקת קיומה של ישראל הוטלה בספק, והפגזת אוכלוסייתה האזרחית הפכה עניין שבשגרא. כל מנהיגי ישראל מאז שמיר, הלכו בדרכו, התעלמו התעלמות פושעת מהתחמשות המדינות השכנות בטילים אסטרטגיים והורידו את ישראל על ברכיה בהמתנה למכת החסד של עשרות אלפי טילים חמושים ב”כל טוב” שיתרוממו בו זמנית מן המחפורות בסוריה, מצריים, איראן, ירדן לבנון ועזה.
איראן סוריה ומצרים למדו כיצד להילחם בישראל בלי לסכן עצמן כלל. איראן וסוריה עושות זאת באמצעות החיזבאללה בצפון. מצריים עושה זאת באמצעות החמאס בדרום. כדאי לזכור מהיכן הפליגה ה’קרין A’ עמוסת הקטיושות. היום בעקבות הפקרת ציר פילדלפי – כבר אין צורך בספינות… שתי החזיתות רוויות אם-כן בנשק רקטי, וישראל יודעת שכניסה אסטרטגית לעזה, תביא בעקבותיה הפגזה של באר שבע, ואשדוד, ואולי סיבוב נוסף בצפון – בו זמנית.

בסופו של דבר לא תהיה לישראל ברירא והיא תהיה חייבת להחזיר לעצמה את ההרתעה האסטרטגית שאיבדה במלחמת המפרץ הראשונה.

בינתיים מקדמת ישראל את פני הרעה בשתי דרכים. האחת – שטיח אדום לנשיא האמריקני, שיואיל לשמור עלינו תמורת ויתור על ירושלים והשניה – חוברת מפוארת המסבירה לאזרח באיזה חדר להמתין לטיל…