הסבונים החדשים

בבוקר יום השואה הודיעו בחדשות שישראל תאפשר העברת נשק וסיוע צבאי בשווי 50 מליון דולר למשמר הנשיאותי של אבו מאזן. והרי הנשק הזה תמיד מופנה בסופו של דבר נגדנו? כולנו יודעים שמה שהיה הוא שיהיה ויהודים ימותו מהנשק הזה, אז למה אנו ממשיכים לתת?
“איך הם נתנו שיעשו להם את זה?” שאלו בשחצנות הצברים הגיבורים. הם הרי ידעו לאן מובילים אותם? ‘סבונים’ – כך כינו אותם.
נו? ואנחנו? אנחנו הרי יודעים בדיוק שיהודים הולכים למות מהנשק הזה – מה אנחנו עושים בעניין?
אלא שערב יום העצמאות ה59, דמם של יהודים עודנו הפקר. טבע העולם הוא שצריך לתת נשק לעזה, ובעוד חצי שנה הנשק הזה יהרוג יהודים ואז ניתן שוב נשק כדי להגן מפני הנשק שנתנו היום, שמגן מפני הנשק שנתנו אתמול… ככה זה, זה גדול מאיתנו – צריך להשלים עם הרולטה הרוסית הזו, ‘להקטין ראש’ ולקוות שלא אני ואהובי ניפול הפעם ברשתה. למזלנו יש לנו מדינה ואפשר להפגין. ובאמת היו הפגנות בערב יום השואה. סוערות אפילו. צברים ישראליים חסמו כבישים, הציתו צמיגים, אפילו נעצרו כמה… הם לא פראיירים…הם לא ‘סבונים’…מה פתאום שישלמו כמעט אלף שקל בחודש שכר לימוד…
אבל על הנשק שמועבר לעזה? על היהודים שימותו? למה להפגין? כאז כן עתה – יש מנה קבועה של יהודים שצריכים למות. זה מן חוק טבע שכזה. “השמש זרחה, השיטה פרחה והשוחט שחט” (ביאליק – בגיא ההריגה). ראיתם פעם מישהו מפגין נגד השמש הזורחת?

אחרי החדשות ראיינו את ניצול השואה דב שילנסקי. “בשבילי” – הסביר יו”ר הכנסת לשעבר – “מדינת ישראל היא הערובה לכך ששוב לא תהיה שואה”. אני מאוד אוהב ומכבד את דב שילנסקי, אבל לא הצלחתי להבין על מה הוא מבסס את דבריו. אם על הכח הצבאי, הרי שזה התברר לאחרונה כמשענת קנה רצוץ. אם על התודעה הגלותית שהשתנתה – הרי שזו רק נהייתה גרועה יותר. הנה קם מן צורר חדש, ומכריז בגלוי שהוא רוצה להשמידנו, ומתכונן לכך במלוא הרצינות והיכולת – ואנו עומדים בדיוק כמו היהודים ההם, חסרי אונים, מצפים מהעולם שיושיענו. אז מה בדיוק הקמנו כאן ב58 השנים האחרונות – הירושימה גוש-דנית? מי כבר מפריד בין שילנסקי לאחמדיניג’אד? עמיר פרץ?!

האמת היא שאני דווקא מסכים עם שילנסקי. אני לא חושב שנושמד, אני חושב שהריבונות היהודית בארץ ישראל תשרוד וגם תפרח. אבל אני לא חושב שזה יקרה בזכות המדינה במצבה הנוכחי, אלא למרות המדינה הקיימת כעת. על פי כל הגיון, שילנסקי טועה, וישראל העכשווית מובילה אותנו לשואה נוספת. אם לא הייתי מאמין בא-לוהים הייתי מצטרף למשפחתי הגדולה באוסטרליה. אבל אני מאמין באלוהי ישראל ובעמו, ואני מאמין שהוא רוצה אותנו כאן. אני מאמין בתנ”ך ובנבואות לפיהן הגאולה האחרונה לא תחלוף כקודמותיה. השאלה אינה אם נשרוד אלא מה יהיה המחיר – וזה כבר תלוי רק בנו. ככול שאנו בורחים מעצמנו ומייעודנו – כך מתגברים אויבנו. אני מאמין שכשנתחבר לזהות שלנו יתעוררו בקרבנו כוחות חיים שלא הכרנום. איש לא יעז אז לדבר על השמדת ישראל.