הפיספוס הגדול של וינוגראד

מה אתם רוצים מאולמרט? אתם – כל העיתונאים הבכירים, הפוליטיקאים מכל קצות הקשת, הידענים המדופלמים, כולכם עודדתם ותמכתם באולמרט ללא סייג, דחקתם בו לצאת ולהילחם – מאיפה אתם שואבים עכשיו את החוצפה? הציטוטים שלהלן הם טיפה בים:

עמנואל רוזן- 14.7.06: “…אהוד אולמרט מוכיח שביצים מברזל יש לא רק לראשי ממשלה שלבשו פעם חאקי… למרות נפילת הטיל על חיפה אולמרט ממשיך לשדר התנהלות מחושבת, מתוכננת וכזאת שאינה נתונה למצבי רוח. תפריט ההצלחה של אולמרט מעורר תיאבון, חיזבאללה מפסיד וחדל מלהיות כוח צבאי משמעותי …”
עוזי דיין 14.7.06: “מה שנשאר לחיזבאללה במחסנית שלו זה עוד הרבה קטיושות, נשאר לו עוד קטיושות וטילים יותר ארוכי טווח. אנו צריכים להמשיך לתקוף גם בצפון וגם בדרום”.
ח”כ אפי איתם 12.7.06: “אני מתרשם ששהב”ט הזה נושא בחובו, באישיות שלו, ודווקא בגלל שהוא משוחרר מטראומות עבר, פוטנציאל להיות ההפתעה האסטרטגית של נסראללה”.
עמי איילון: 26.7.06 בוועדת חוץ וביטחון – “מצטרף לשבחים. גם על אומץ הלב שבעצם קבלת ההחלטה וגם על דרך הניהול המאוזנת שבכל המהלך עד היום.”
יוסי ביילין בועדת חוץ וביטחון 26.07.06: “מביע הערכה לרה”מ. מציין שיש קונצנזוס גם בועדת חוץ וביטחון, גם בכנסת גם בארץ וגם בחלק גדול מהעולם לגבי צדקת המערכה…” .
בנימין נתניהו – 17.7.06 (בנאומו בכנסת) “לכן אני אומר היום לראש הממשלה ולממשלה כולה: תילחמו בהם, תכו בהם, תרסקו אותם, תעשו זאת, ואנחנו ניתן לכם את כל הגיבוי וכל העם יהיה אתכם.”

את שיא החוצפה מחזיק בימים אלה עוזי דיין. כשמערכת הביטחון היססה, התגייס דיין ונתן ליצחק רבין את הלגיטימציה הביטחונית להסכמי אוסלו. כסגן הרמטכ”ל , תמך דיין בבריחה מלבנון והפקרת צד”ל ואלו הדוגמאות הבולטות בלבד. אין אדם כנה בעל שכל ישר שאינו מבין כיום את האסון אליו הובילו אותנו הסכמי אוסלו והנסיגה מלבנון. כלומר עוזי דיין שייך לאותה חבורה יהירה שהתעלמה מכל אזהרות המחנה הלאומי ודחקה את ישראל אל מעבר למצוק. לאור התוצאות הנוראות, היה על כל אדם ישר להסיק את המסקנות ולפתור אותנו מנוכחותו הציבורית. אך דיין – ” כמומחה מדופלם לתהליכי קבלת החלטות” עושה בדיוק את ההיפך – הוא מעדיף להיבנות מן האסון שהוא עצמו שותף לו ומארגן לעצמו הפגנת המונים שתבטיח לאיש הביטחון “הישר והאיכפתי” הזה את מעמדו הפוליטי.

אך הבעיה היא לא עוזי דיין או יוסי ביילין. התנהגותם אינה מפתיעה כלל. הבעיה היא שמבחינה עניינית – כל הביקורת, החל מזו של וועדת וינוגראד ועד ביקורתו של אחרון הצבועים המכרסמים כרגע בגווייתו הפוליטית של רוה”מ – כל הביקורת הזו אינה אלא פיספוס אחד גדול. יישום מסקנות וינוגרד משמעו ששום מנהיג לא יוכל לעולם לעשות כאן שום דבר. “אינני רוצה קצינים חכמים” – אמר נפולאון – “אני רוצה קצינים עם מזל…”. ההסטוריה מלאה דוגמאות של מנהיגים שהחליטו החלטות מצויינות לגמרי לבד, ולהיפך. הסטת הדיון מן השאלה המהותית – “למה יצאנו למלחמה?,” אל השאלה הטכנית “איך יצאנו למלחמה”, היא המחדל האמיתי של ימים אלה ממש. כי הרי כל ילד הבין מיד בתחילת מלחמת השולל הזו, ששחרור החטופים אינו המטרה – פשוט משום שאי אפשר לתפוס זבובים עם מכבש דרכים… כל מי שעיניו בראשו, גם יכול היה כעבור ימים אחדים להבין בלי שום וועדת חקירה, שהפסקת ירי הקטיושות אינו מטרת המלחמה – פשוט משום שהמלחמה היא שהביאה לירי הזה והוא פסק רק כשהפסקנו אותה.
החיילים שנחטפו מן הגבולות אליהם ברחנו באופן חד צדדי, איימו על עקרון ההתנתקות/התכנסות שעליו עלה אולמרט לשלטון. המלחמה הזו היתה מבצע להצלת עקרון ההתכנסות. למעשה אולמרט הודה בכך כשהודיע שהניצחון יתן להתכנסות תנופה. לכן השמאל כל כך עודד ותמך. הימין הרפה – למעט מנהיגות יהודית – לא הבין את המציאות, נגרר כרגיל אחר השמאל, ומבלי משים עודד אף הוא את המשחק הפוליטי בחיילנו.

כדי לקבל את האמת הזו, צריכה ישראל לזרוק לפח את כל קונספציית אוסלו ולאמץ אג’נדה לאומית הפוכה – יהודית, גאה , ואמיצה.
אבל הרבה יותר קל לטפס על גויתו של אולמרט ולהישאר בדיוק באותה ביצה.