זהות ודת
י״א באדר ב׳ ה׳תשע״ו (מרץ 21, 2016)
בסיום ההרצאה, ניגשה אלי אחת התלמידות במכינה הקדם צבאית ושאלה:
” הכל נשמע נהדר אבל היכן המקום שלי במדינה שלך ? ”
” למה את מתכוונת ? ” – שאלתי.
“אני לא מאמינה באלוהים” – אמרה – “איפה אני בתוך כל ה ‘דבר הזה’ “?
“אם אני יכול לחיות היום בתוך ה’דבר הזה’ שלך –
כלומר במדינה המחברת דת ומדינה, (חקיקה ומקוואות…)
אבל מתנהלת בתודעה המנותקת מזהותה,
מנותקת מחירות האדם
וממשמעות לאומית כלשהי –
מדוע שאת לא תוכלי לחיות בעתיד, בתוך ה ‘דבר הזה’ שלי –
כלומר במדינה המנתקת בין דת ומדינה
אבל מחוברת לזהותה,
מדינה המושכת ידה מחייך הפרטיים,
מדינה הנלחמת על חירותך האישית
ומספקת משמעות לחייך במישור הלאומי?”
התלמידה היססה.
“ממה את מפחדת?” – שאלתי? – “הרי כבר שעה וחצי, כל שאנו מדברים עליו הוא איך להביא חירות?”
“אני מפחדת מהלא נודע” – אמרה.
“את יודעת שאני מתכוון לכל מה שאני אומר (וכבר הוכחתי זאת בכנסת) אבל אומרת לעצמך, אולי מוטב שטן ידוע משטן לא ידוע”.
“נכון ” – אמרה.
“אני מבין – אמרתי – הדתיים מפחדים ממני בדיוק מאותה סיבה (אבל מהצד השני…) אבל תביני שלא מדובר כאן בפריבילגיה שאפשר לוותר עליה, בלי יציקת משמעות וייעוד לחיינו, אנו הולכים ומאבדים את הלגיטימיות ואת היכולת לשמור על הקיום. ‘באין חזון יפרע עם’ – אין לנו ברירה אלא להתגבר על הפחד ולקפוץ יחדיו – דתיים וחילוניים – אל החיים”.
*
בסוף אותו שבוע, ביום שישי, הצטרפתי אל דוכן ‘זהות’ בחיפה וחילקתי חומרי הסברה, עם פעילים שאת רובם פגשתי לראשונה.
“נחמד להכיר אותך שלא דרך הטלוויזיה” אמר לי צעיר בן 20, לבוש חולצת ‘זהות’, שחילק בסמוך אלי חומרי הסברה לעוברים ושבים.
“הדברים שאתה אומר פשוט טובים מדי בכדי להיות אמיתיים…”
היה פשוט תענוג לפגוש איש צעיר ומאוד אינטליגנטי שמצטרף אל שורותינו.
“אבל יש דבר אחד שמפריע לי, אני אתיאיסט, כשאתה מדבר על אלוהים זה מפחיד אותי”.
“זה בסדר גמור להיות אתיאיסט” – הסברתי – ” אבל תבין שמתוך כלל האנושות אתה במיעוט מזהיר. רוב האנושות מאמינה בא-לוהים, מאמינה בתנ”ך, חשה את הנצח שנגע ביהודים ומלאת ציפיות (מודעות או תת מודעות) מהם. כשמדינת ישראל מתכחשת לזהותה ולייעודה, היא מאבדת בקצב הולך וגובר את האשראי שניתן לנו מאז הצהרת בלפור ועד היום.”
” הקמנו לכם מדינה…חלמנו על מקום שבו ספר הספרים החדש ייכתב לקראת גאולת העולם, כי אתם הרי עם סגולה”, כך הסבירו אינטלקטואלים בריטים לפרופ’ זאב צחור (ראש מכללת ספיר) את אכזבתם מישראל, “היו לעולם ציפיות, וראו מה עשיתם”. (מתוך ראיון שנתן צחור למאיר עוזיאל ב ‘מקור ראשון’).
‘יד – ושם’ כבר לא עובד בשבילנו יותר, “מקדש השרידות” הזה כבר נסחט עד תום ואינו מספק יותר את הלגיטימציה למדינה ה”קולוניאליסטית” שהקימו כאן הלבנים האירופאים דוברי העברית על אדמות ה” ילידים הפלסטינים “.
“אתה צריך” – הסברתי לצעיר שלצידי – “שהפנים של המדינה – כלומר של ראש הממשלה שלה – יהיו פנים אמוניות, כדי שלקיומך הלאומי כאן יהיה ייעוד (ולכן לגיטימיות) ובזכות כך אתה תוכל להמשיך ולחיות כאן כאתיאיסט”.
אח”כ חשבתי לעצמי שזה נשמע כפרדוקס שספק אם ניתן להפנימו.
למזלנו ה DNA של ‘זהות’ הופך יותר ויותר לא דתי. כנראה שכבר כיום חברים במפלגה יותר גלויי ראש מאשר דתיים. כל ההסברים המפולפלים לא ימסמסו את הפחדים כמו העובדה הפשוטה ש’זהות’ היא פשוט לא מפלגה דתית.
