חבית חומר נפץ

שבוע טוב לצופי ערוץ התוכן ישראל מחר וברוכים הבאים לפינתנו היומית, מחשבים מסלול.
מחר נחוג 54 שנים לשחרורה של ירושלים ודומה כי המתח בעיר עולה לכדי פיצוץ אפשרי.
בתוך ירושלים שיטפון של תקיפות אנטישמיות ומהומות אלימות, החמאס נאחז בירושלים בכדי להכין את ההתלקחות הבאה ותגובת השרשרת עלולה בהחלט למשוך פנימה גם את המעגלים הבאים בעולם הערבי המבקשים את נפשנו.
אנחנו רואים אם כן שירושלים – וכמובן הר הבית שבמרכזה – היא חבית של חומר נפץ, ש54 שנים לאחר שחרורה, עודנה מאיימת להתפוצץ ולפוצץ את כולנו.
למה? למה 54 שנים לאחר הניצחון המדהים במלחמה, ירושלים עודנה מאיימת עלינו?
האם לא עשינו הכל כדי לתת לערבים את מלוא החופש הדתי בעיר?
האם גזלנו ממישהו את זכויותיו הפרטיות?
האם עשינו ב ב67 לערביי ירושלים את מה שעשו הירדנים ב 48 ליהודי הרובע היהודי?
הם הרי גרשו את כולם! יהודי אחד לא נותר במקומו כשירושלים נכבשה על ידי הירדנים – בפיקוד בריטי – אגב… אם היו אלה ערביי הארץ שהיו כובשים את הרובע, גירוש היה חלום מתוק עבור תושבי הרובע…

אז למה הכיבוש הנאור שלנו ב מלחמת ששת הימים לא מצליח להרגיע את ירושלים. למה היא עדיין מאיימת עלינו.
ובכן הרשו לי לומר לכם, שעל אף הניצחון והנס הגדול, כנראה שלא באמת ניצחנו.
כשמפתחות הר הבית הוחזרו לווקף המוסלמי, ירושלים נותרה ערבית. כיסינו את הגחלים הלוחשות של הריבונות המהותית/ הדתית/ התרבותית /הרוחנית – של הערבים והאיסלאם בירושלים, בשטיח של נאורות ישראלית. זה הכל.
וכשהשטיח והשטח בוער – אנחנו זורקים על הגחלים הללו עוד שטיח, מרוויחים עוד קצת שקט בטווח הקצר, ומוסיפים חומרי תבערה ולבים אותה לטווח הקצת יותר רחוק.
אתם מבינים,כל גישת הבריחה מהחלת ריבונות מהותית בירושלים ובהר הבית – בתירוץ שמדובר בחבית חומר נפץ – היא שהפכה את ירושלים באמת לחבית של חומר נפץ.
אילו הבינה זאת ההנהגה הישראלית ב 67, היתה ירושלים של היום עיר של שלום.
מתי נבין זאת אנו ונשלם את המחיר הנדרש במקום להוריש לילדינו – מלחמה?
להתראות מחר במחשבים מסלול.