1

חג השבועות תשפ”א

כד וַיִּתְהַלְּכוּ מִשָּׁם בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל בָּעֵת הַהִיא אִישׁ לְשִׁבְטוֹ וּלְמִשְׁפַּחְתּוֹ וַיֵּצְאוּ מִשָּׁם אִישׁ לְנַחֲלָתוֹ.
כה בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה. (שופטים כא, כה)

פסוקים אלה המסיימים את ספר שופטים מתארים היטב את המציאות אליה נקלענו. אשליית המדינה אשר תגן עלינו, מתפוצצת בפנינו.

והנה מתוך מציאות שכזו, שאין בה שלטון מרכזי, וגם ההנהגה המקומית כושלת ובורחת לארצות ניכר, מתוך הדיוטה התחתונה של ייאוש האזרחים, מתחיל הסיפור של מגילת רות שאותו נקרא בחג.

א וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה לָגוּר בִּשְׂדֵי מוֹאָב הוּא וְאִשְׁתּוֹ וּשְׁנֵי בָנָיו. ב וְשֵׁם הָאִישׁ אֱלִימֶלֶךְ וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ נָעֳמִי וְשֵׁם שְׁנֵי-בָנָיו מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן אֶפְרָתִים מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה וַיָּבֹאוּ שְׂדֵי-מוֹאָב וַיִּהְיוּ-שָׁם. (רות. א.)

איזו מציאות מייאשת. השופטים המנהיגים, עומדים בעצמם למשפט. אין מדינה שאפשר לסמוך עליה, רעב בארץ וגם המנהיגות המקומית נוטשת בשעת מבחן.

ומאותו רגע מתגלה עם ישראל במלוא הדרו.

כל נפתולי סיפור המגילה, שזור במעשי חסד. חסדה של רות עם חמותה נעמי. חסדו של בועז עם רות וחמותה החוזרים משדה מואב.

מעשה האבירות והחסד שבייבום, למען ייקרא שם המת (אלימלך) על נחלתו.

רוח של רוגע וחסד שורה על המגילה שאנו קוראים ביום בו עמדנו לפני 3333 שנה לקבלת התורה – כאיש אחד בלב אחד.

כמה מרגש לראות את החסד שעושים יהודים מכל הארץ, וממגזרים שונים, מוותרים על החג בחיק משפחותיהם ובאים לעמוד בשעת צרה, שכם אחד עם אחיהם מלוד.

בימים ההם אין מלך בישראל

אבל עם ישראל חי וקיים

ומתוך רוח החסד הזו – נולד מלכנו דוד, שהוא חי וקיים.

יג וַיִּקַּח בֹּעַז אֶת-רוּת וַתְּהִי-לוֹ לְאִשָּׁה וַיָּבֹא אֵלֶיהָ וַיִּתֵּן יה’ לָהּ הֵרָיוֹן וַתֵּלֶד בֵּן. יד וַתֹּאמַרְנָה הַנָּשִׁים אֶל-נָעֳמִי בָּרוּךְ ה’ אֲשֶׁר לֹא הִשְׁבִּית לָךְ גֹּאֵל הַיּוֹם וְיִקָּרֵא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל. טו וְהָיָה לָךְ לְמֵשִׁיב נֶפֶשׁ וּלְכַלְכֵּל אֶת-שֵׂיבָתֵךְ כִּי כַלָּתֵךְ אֲשֶׁר-אֲהֵבַתֶךְ יְלָדַתּוּ אֲשֶׁר-הִיא טוֹבָה לָךְ מִשִּׁבְעָה בָּנִים. טז וַתִּקַּח נָעֳמִי אֶת-הַיֶּלֶד וַתְּשִׁתֵהוּ בְחֵיקָהּ וַתְּהִי-לוֹ לְאֹמֶנֶת. יז וַתִּקְרֶאנָה לוֹ הַשְּׁכֵנוֹת שֵׁם לֵאמֹר יֻלַּד-בֵּן לְנָעֳמִי וַתִּקְרֶאנָה שְׁמוֹ עוֹבֵד הוּא אֲבִי-יִשַׁי אֲבִי דָוִד.
(רות. ד.)