חזרה לעזה

מועד הפעולה הגדולה בעזה הולך ומתקרב – כך מסביר לנו שוב ושוב שר הביטחון ברק. אמנם המתיחות בצפון מעכבת את הכניסה לעזה, אבל רק מעכבת.

באופן מוזר אני מוצא את עצמי עכשיו מתנגד נחרצות לכניסה לעזה. עולם הפוך. פעם השמאל היה נגד פעולות צבאיות והימין בעד – היום המצב הולך ומתהפך. השמאל זקוק לפעולות צבאיות בכדי לתדלק את תהליכי השלום שלו – ” הניצחון ייתן תנופה להתכנסות” – זוכרים? הימין לעומתו, מתחיל להשתחרר מהרפלקס המותנה שמחפש תמיד את ה”להיכנס בהם” ומתחיל להבין שפעולה צבאית אינה בהכרח פעולה להגנת העם והארץ – אלא מסוגלת לשרת גם מטרה הפוכה – הגמוניה שלטונית למשל.

אבל בואו ונחזור לסיפור של עזה. לפני זמן קצר שטפו את מוחו של עם שלם וגררו אותו למבצע שכונה בשם הקוד האורוולייני “התנתקות”. למעשה מדובר היה בהשמדת חבל התיישבות שלם, בהחרבת מאות בתים וגירוש תושביהם לכל הרוחות. זה עלה 27 מליארד דולר (10 שנים של סיוע אמריקני…), זה הביא אומללות נוראה על 10,000 אנשים, זה קרע את העם, זה חיסל את שרידיה של התרבות הדמוקרטית בישראל וזה עודד את האוייב לתקוף – כפי שאכן עשה. כל המחירים הללו שולמו בכדי להשיג דבר אחד – התנתקות. “שלא יסתובבו החיילים שלנו בסימטאות עזה”. האמת היא שכפי שהודה אח”כ יאיר לפיד – הסיבה האמיתית היתה פשוט מלחמה ביקיב הפוליטי של השמאל – ” היינו צריכים ללמד את המתנחלים לקח”, אבל התירוץ היה היציאה מעזה. אז עכשיו אחרי ששילמנו מחירים שכאלה אתם מחזירים את הבנים לשם? בשביל מה? בשביל לשוב ולצאת? מה זה משחק היו-יו הזה בחיי הבנים?

צריך להבין – מי שמודיע על כניסה קרקעית קרובה לעזה, מודה בצורה שאינה משתמעת לשני פנים בכשלון כל הקונספציות שהביאו להתנתקות. אי אפשר להבין זאת בשום צורה אחרת חוץ מהודאה גמורה בכשלון. אם אינך משנה את הקונספציה שכשלה, ובכל זאת אתה שולח שוב חיילים אל תוך האש על פי אותה קונספציה בדיוק – אתה פשוט משחק בחיי אדם. הרי ברור שגם לאחר הפעולה המוצלחת ביותר, תקום איזו שלי יחימוביץ’ תורנית בתקשורת, וארבע אמהות תורניות משמאל – וצ’יק צאק צה”ל יצא ובתוך זמן קצר ישובו הקסמים ויעופפו.
ובכן – אם אינך מכיר בטעותך, מוטב שלא תשחק בחיי בנינו. צריך להודות בפה מלא – הקונספציה על פיה חלוקת הארץ תביא בטחון ושלום כשלה. מאז אימוץ ותחילת יישום הקונספציה הזו בהסכמי אוסלו, יש לנו הרבה פחות שלום והרבה פחות ביטחון. הרבה יותר אזרחים ישראלים נהרגו בפעולות טרור מאז 95, מאשר בכל שנות קיום המדינה עד חתימת ההסכמים הללו. אגב – הייתי מתנגד להסכמים הללו גם אם כן היו מביאים שלום וביטחון, אבל הדיון כרגע אינו לגבי המטרות הראויות אלא האם הקונספציה שהביאה להסכמים הללו השיגה את היעדים שהחותמים עליהם הציבו לעצמם. ברור שהתשובה שלילית – קונספציצ אוסלו, קונספצית ההתנתקות, קונספצית הויתור על הארץ בתמורה שלשלום וביטחון – כשלה כישלון חרוץ.

כניסה לעזה ובעקבותיה חזרה אל אותו מודל שכשל אינה יותר מסיכון חיי אדם חסר כל טעם. עלינו לשוב לדגם 48 אותו זנחנו. עלינו להבין שרק התיישבות יהודית ועידוד ההגירה הערבית הם שבסופו של דבר יביאו ביטחון. אם חוזרים לעזה עלינו לעשות זאת בכדי להחיל את הריבונות הישראלית שם, לעודד את ההגירה הערבית משם (הם רוצים לעזוב ממילא – לפרטים ראה מאמרי בNRG – “שמאלנים יקרים”), לשוב ולבנות את גוש קטיף החרב ואת ארץ ישראל כולה..