1

חילוץ תחת אש

בימים אלה אנו מציינים את הפוגרום הבלתי אלים שביצעה מדינת ישראל באזרחיה. ואת מלחמת ההתכנסות, שבאה שנה אח”כ.

ממשימת החילוץ תחת אש, של מחבלי הפת’ח, אשר הוטלה בתחילת השבוע על חיילי צה”ל, ניתן ללמוד כי שום לקח משמעותי לא הופק בעקבות שתי הטרגדיות הללו.

מעלה תהיו קשות. “הכדורים שרקו סביבנו” דווחו החיילים. מסתבר שאבינו שבשמים, אוהב את חיילי צה”ל קצת יותר ממפקדיהם. כיצד היה מנחם המפקד האחראי לחילוץ ההירואי הזה, את הורי החייל שחלילה וחס היה נהרג בפעולה המטומטמת הזו?

כפי הנראה מדובר בהמשך ישיר של מורשת ה”התנתקות”. המפקד האחראי היה מן הסתם מסביר לחייליו שפקודה היא פקודה ועליהם לצאת למבצע חילוץ המחבלים, משום שאם לא יסכנו את חייהם עבור הרוצחים הללו – המדינה פשוט תתפרק. הרי אי אפשר שכל אחד יעשה מה שהוא רוצה…

אז אף אחד לא צייץ, הפקודה בוצעה, ומכיוון שברוך השם, אין הרוגים, גם וועדת חקירה לא תהיה ואפשר לחזור לשגרה.

אבל אני לא מוכן לחזור לשגרה. מה כתוב שם על קיר חדר האוכל הצבאי? “תדע כל אם עבריה כי מסרה את בניה ליד מפקדים…המוכנים לשולחם מול אש האוייב בכדי להציל את חייליו…” איך עוצרים את הטירוף הזה?