חפלה תרבותית

הלימוד היומי ערב הפסח הוקדש באופן טבעי להלכות החג. החברותא שלי – רב רציני בזכות עצמו – נכנס לעובי הקורה והפליג בהסברים כיצד מברכים על הכרפס וכיצד על המרור ומהי בדיוק הטכניקה שתמנע מאיתנו להיכנס לספק ברכה כאן, ולחשש שיהוי גדול מדי בין הברכות – שם, ועוד כל מני פלפולים וסברות ופרכות כאלה עד שבשלב מסוים כבר עברו לי כל אלה ליד האוזן, ולא רק בגלל השעה המוקדמת, אלא בגלל שמחשבותי הפליגו אל הדיון שהיה לי יום קודם לכן בטלויזיה.

יום קודם הופעתי בתוכנית “המקצוענים” של שירה פליקס בערוץ 10. שעה שלמה התפלמסתי שם עם כל הבנים שבהגדה. לא משנה כרגע מי שיחק איזה תפקיד, לפעמים גם התפקידים התחלפו, אבל בסך הכל היה שם ייצוג הולם מהצדיק (צדיקה למען האמת) אשה לא דתיה שהודיע חגיגית שכל החמץ בין הבלטות חוסל באמצעות קיסמי שיניים ושאפשר לעשות אצלה ניתוח מוח על רצפת המטבח ערב החג… ועד לרשע (במרכאות או שלא במרכאות – תלוי את מי שואלים) – פרופסור להסטוריה שהודיע כי הוא יעשה סדר עם חמץ עסיסי ושבכלל אין לדעתו דבר כזה עם ישראל – אבל, הוא יעשה סדר! ישנה כמה קטעים בהגדה – אבל סדר הוא יעשה…

אז ישבתי שם, ושמעתי כיצד כולם, כולל המנחה, יעשו השנה את הסדר. כשהחברותא שלי נכנס לעובי הקורה ההלכתית אמרתי לעצמי – “איזה מזל שהחברה מהתוכנית אתמול לא שומעים עכשיו את הדיון ההלכתי הזה…” האמת היא שאני די מקנה בהם, ב”סתם” ישראלים האלה בפסח. אני מקנה בהם משום ש’הסדר’ הוא אחד האלמנטים היהודיים שהפכו אצלם לחלק מהתרבות. אצל רבים מהם זה מבוצע בצורה מנותקת לגמרי מהכוונה המקורית – אני יודע, אבל זה חלק מהתרבות. אצל הדתיים זה נשאר עניין דתי. אני כל כך מבין בן אדם לא דתי שעושה ‘סדר’ באופן טבעי, ולא מוכן שיבלבלו לו את המוח עם כל ההלכות המוזרות האלה – הייתי ממש מרגיש לא נוח אם הוא היה מזדמן בשש בבוקר ומקשיב ללימוד הזה. וזה לא שיש לי בעיה עם ההלכה, ממש לא! אין לי ספק שהבירור ההלכתי צריך להיעשות, גם ברור לי שחז”ל מצאו את הקוד הנכון הנותן ביטוי מעשי לצווי התורני, עפר אני לרגלי חכמינו שנשאו על כתפיהם את המסורת התורנית לאורך כל הדורות ועיצבו את ההלכה בכלל ואת הלכות ליל הסדר בפרט.
“אבל תגיד לי” – שאלתי את חברי המלומד – “למה אנחנו לא מקריבים קורבן פסח השנה? הרי זה כל הענין לא? כל ה’סדר’ הזה הוא בסך הכל זיכרון לטקס המקורי של הקרבת קורבן הפסח בירושלים, אבל עכשיו אנחנו בני חורין בירושלים, ואין אפילו צורך לבנות את בית המקדש, הר הבית בידנו – וזה מספיק כדי לקיים את המצווה ככתבה וכלשונה, מצווה שחומרתה זהה למצוות ברית המילה, הרי מי שאינו מקריב קורבן פסח במזיד חייב כרת?” “למה אנחנו לא עולים להר-הבית, שוחטים כבש, יורדים ועושים ‘חפלא’ כל הלילה ברחבת הכותל או בגן סקר או סתם בחצרות שיפתחו בפנינו?”

“כבר התווכחנו את הויכוח הזה בשנה שעברה” – נאנח חברי – “אמרתי לך שיש הרבה פוסקים שאומרים שאי אפשר להקריב קורבן פסח בימנו”. “בסדר” – הקשתי – “אבל להימנות על החבורה בירושלים מותר?”. (חלק ממצוות קורבן הפסח הוא קביעה מראש של החבורה שמקריבה את הקורבן ויושבת אחר כך מחוץ להר הבית, בחצרות ירושלים, וסביב אכילת קורבן הפסח מספרת ביציאת מצרים – זהו למעשה היסוד של ליל הסדר המודרני). “למה אנחנו לא מתקבצים מכל הארץ לירושלים ותושבי העיר פותחים לנו את חצרותיהם? לאכול את המצות היבשות שלנו, בחבורה גדולה, ולספר ביציאת מצריים כל הלילה מול כפת הסלע – מותר על פי ההלכה?”.

חברי חייך ושתק מן שתיקה כזו של הודאה. היינו צריכים לרוץ ל’שחרית’ אבל המשכתי לחשוב כמה נפלא היה אם הדתיים לא היו מאבדים את התרבות שלהם, לא היו מאבדים את התמונה הכללית של היער , מרוב הסתבכות בין עצי ההלכה. אינני מקל ראש בחשיבותו של אף אחד מהעצים, אבל ברור לי שהיהדות ההלכתית הלכה ביניהם לאיבוד. התורה אצל הדתיים היא דת ולא תרבות. אצל החילוניים היא לעיתים תרבות ולא דת, ובדר”כ – פשוט כלום.

אם התורה היתה התרבות שלנו, אז ברגע ששוחררה ירושלים – היינו מחפשים איך להתקרב הכי קרוב למעמד המקורי של ליל הסדר. תארו לעצמכם איזה דבר נפלא זה יכול היה להיות. כולם יוצאים מהבית בערב חג, תושבי ירושלים פותחים את חצרותיהם ובתיהם, התקבצות רבתי בכל העיר, שמחה אדירה של אומה שלמה שחוזרת אל עצמה, אל בירתה, אל קודשיה, אל אלוהיה..אין לי בכלל ספק שאילו התורה שלנו היתה התרבות שלנו ולא רק הדת שלנו, אזי היינו מתנהגים בפשטות בצורה הזו, ואז גם לא היתה שום בעיה להקריב קורבן פסח – לא בעיה פוליטית ולא בעיה הלכתית. הכל היה נפתר בטבעיות ומי יודע – אולי אפילו בית המקדש כבר היה עומד על תילו. אבל מה לעשות ורק צדיקים כפרופ’ הלל וייס תופסים את עומק העניין, סופגים את כל הביזיונות וההשפלות ופועלים נגד כל הסיכויים לקידום העניין הזה.

בדר”כ אין מה להתקנא בהם – ב “חילוניים” משום שבד”כ התורה אצלם היא פשוט כלום, לא דת ולא תרבות. אבל הסקרים השנה מראים שלמרות ביטולו המעשי של חוק החמץ – למעלה מ 80% מהישראלים לא יאכלו חמץ בפסח, ואחוזים גדולים יותר יערכו ‘סדר’ כזה או אחר. כלומר אצלם, הקטע הדתי המסוים הזה, ממש כמו ברית המילה – כן הפך לחלק מהתרבות. כשנלמד מהם לחבר את המציאות לדת ולהפוך את התורה לתרבות הלאומית שלנו – ניגאל.