כרוניקה של מוות ידוע מראש…

“הניסיון (אתכם) נכשל” – זעק אורבך בזעם מהול באכזבה, לאחר ההצבעות אמש. אך ממה נובעת אותה אכזבה? האכזבה מקורה בציפייה מנותקת מהמציאות ממצביעי המפלגות הערביות לזנוח את זהותם.

וכנראה שאורבך לא היה היחיד מימינה שהפגין ציפיות לא מציאותיות. סגן השר מתן כהנא הצדיק בעבר את הברית שכרתה מפלגתו עם מפלגת האחים המוסלמים באמונה שלמה, כתב לפני מספר שבועות:

“אנחנו מתעוררים ומבינים, שבמציאות, אף אחד מאיתנו לא מתכוון ללכת לשום מקום. לא הערבים אזרחי ישראל, לא אלה הגרים ביו”ש, ובטח לא אנחנו. וכנראה נגזר עלינו לחיות איך שהוא ביחד על פיסת האדמה הזו שנמצאת בין הירדן לים.

…אנחנו מתעוררים, ומבינים שצריך למצוא דרך להתנהל בתוך הסכסוך הזה… בתוך כל הכאוס הזה, קם לאחרונה מנהיג ערבי-מוסלמי-ישראלי, שכנראה הבין פתאום את אותם הדברים…. הוא הבין שאף אחד לא הולך לשום מקום.

ובתוך כל הכאוס הזה הוא אומר לציבור שלו….שאולי כדאי רגע לנסות משהו אחר”.

אבל הממשלה הנוטה ליפול, לא היתה אמורה להפתיע איש.

גם ליו”ר וועדת חוץ וביטחון, חבר הכנסת רם בן ברק (לשעבר משנה לראש המוסד ומומחה לביטחון מדינת ישראל), היו תקוות מנותקות מהמציאות.

כזכור, לפני מספר חודשים הדהים בן ברק כשאמר ליעקב ברדוגו בגלי צה”ל, שאין לו בעיה שערבי חבר התנועה האיסלאמית יעמוד בראש המוסד.

זה נשמע מטורף לא?  אין יכול להיות שאדם חכם ורב פעלים – המשנה לראש המוסד!!! יו”ר ועדת חו”ב –  יאמר אמירה מטורללת שכזו?

הרי ערבי חבר התנועה האיסלאמית בראש המוסד, זה בערך כמו להפקיד את הזאב לשמור על הכבשים, או את מרדכי וענונו על אבטחת המידע של הכור האטומי – כיצד יוצאת אמירה שכזו מפיו של מי שטיפס אל צמרת הארגון הביטחוני הרגיש ביותר?

רם בן ברק וחבריו רואים בעצם קיומה של מדינה, כהתנשאות גזענית שחייבת לחלוף מן העולם.

מדובר באמונה כל כך עמוקה, עד שעיניהם של הגנרלים הללו אינן מסוגלות לראות את המציאות שכל ילד רואה.

מחיקת הזהויות

הערבים הישראלים לא חיים תחת כיבוש, יש להם מדינה, יש להם זכויות – ואפילו זכויות יתר שצעירים יהודיים יכולים רק לחלום עליהם.

 כל הקשקוש הזה שאנו חוזרים ומספרים לעצמנו כאילו הסכסוך הישראלי ערבי נובע מכך שאין להם ריבונות בשטחי 67, או שוויון בגבולות 48  – מתברר פעם אחר פעם, כשקר גמור, שאנו ממשיכים לשקר לעצמנו כדי להימנע מלהביט לאמת בעיניים.

אז זה הזמן לומר זאת שוב ובפה מלא.

הבעיה של ערביי 48 וערביי 67 כאחד, אינה טריטוריה או שוויון,  הם לא רוצים – שלהם יהיה, הם רוצים  – שלנו, לא יהיה!

הם לא רוצים שתהיה כאן עוד מדינה ערבית, לא ברמאללה, לא בעזה – ולא בחורה.

מה שהם רוצים הוא – שלא תהיה כאן – מדינה יהודית.

אפשר להמשיך ולברוח מערביי 67, – מיו”ש ומעזה – הטילים שלהם ימשיכו לרדוף אחרינו.

אפשר להמשיך ולשחד את ערביי 48, להמשיך לוותר להם על שירות צבאי או לאומי, להמשיך ולשפוך עליהם מליארדים, להשאיר בידם את הזכות לרצוח בכבישים, לגנוב ככל העולה על רוחם, לקבל זכות קדימה באוניברסיטאות שלנו, ואת בנינו המשוחררים לשלוח ללמוד באוניברסיטאות בחו”ל, אפשר להמשיך לתת להם זכות קדימה במשרות הממשלתיות, להתעלם מהחוק ולאפשר להם להתמודד שוב ושוב לכנסת למרות התנגדותם המפורשת למדינת ישראל כמדינה יהודית –

אפשר לבסוף לגם לתת להם אחיזה ושליטה בהגה המשטר – כלומר אפשר לתת להם גם את הארץ וגם את המדינה,

ואולם ככל שנעמיק לכרוע אפיים ארצה בפניהם,

ככל שנוסיף ונעשה זאת,  רק נלבה עוד את אש שנאתם ואת הרוצחים הבאים מקרבם.

כי הסיפור כאן הוא לא מה שתיתן להם,

הסיפור כאן הוא מה שלקחת מעצמך – וניסית לקחת גם מהם.

הסיפור כאן הוא סיפור של כבוד.

סיפרנו לעצמנו סיפור שלפיו אנחנו עם ככל העמים, עם נורמלי, עם אזרחי “ישראלי” במקום עם יהודי.

סיפרנו לעצמנו שאנחנו מדינה נורמלית, מדינה דמוקרטית – במקום יהודית…

וככל שאנחנו מנסים להסתיר מהם את היהודי באמצעות עוד ועוד שיחודים שכאלה, ככל שאנחנו מנסים לשכנע אותם שאנחנו שווים, כך אנחנו מטריפים אותם יותר –

והאמת, כשחושבים על כך, אפשר בהחלט להבין אותם.

אתה רוצה למחוק את הזהות שלך? – להיות ישראלי במקום יהודי? “תפאדל’, אבל עזוב אותי במנוחה, אל תנסה באמצעות הפיתויים שלך, למחוק גם את הזהות שלי.

מה חשבת? שאם אינך מכבד את עצמך, אתן לך לדרוס גם את הכבוד שלי?

“אתך אני אסתדר” – אמר לי פעם ח”כ ערבי מפורסם,  כשהזכרתי את שם א-לוהים – “אתה, שרוצה מדינה יהודית – מהנילוס ועד הפרת, אתך אני אסתדר”!

“אבל עם הציונים? – לעולם לא!”.

“אבל הם הרי נותנים לך הכל?!” – הקשיתי, “זה לא משנה” – אמר – “הם סתם קולוניאליסטים, הם לא שייכים לפה – אתך אני אסתדר”.

רק לאחרונה כתבתי על דבריו של הבריון הערבי במדי משטרת ישראל,  ליהודי שהחליט לפתע לעצור באלימות בחוף הים:

“אל תחשוב שרק אצלכם יש ציונות, האדמה הזו היא שלנו ואני אלחם עליה עד הגרגיר האחרון שלה”.

כששוטר ערבי, לובש מדים, אומר לעציר יהודי שהאדמה הזאת של ערבים והוא יילחם עליה עד הגרגיר האחרון זה משקף לנו שבסוף בסוף יש כאן מאבק לאומני נגד יהודים במדינת ישראל שאפילו ערבים שלובשים מדים מזדהים איתו ונוטלים חלק במאבק הזה.

הסיפור הלאומני לא נגמר בפרחחים שעל שפת הים, – מדובר במלחמה על הארץ כולה, על גבעת אולגה, על חדרה, ומשטרת ישראל, היא עכשיו כלי בידי  – השוטר הבריון שעצר את היהודי – כדי לסיים את המלחמה הזו עד לגרגיר האחרון…

עוד ב- 18.4.2007 (ל׳ בניסן ה׳תשס״ז), פרסמתי מאמר שכותרתו היתה “תעודת שהות” ולצערי, מה שהיה נכון אז, נכון היום שבעתיים.

תעודת שהות (18-04-2007)

מי שהופתע מעלילות עזמי בשארה – שיקום…

אינני חושב שמבין כל אזרחי המדינה, יש אחד שהופתע. מזוז מבקש עכשיו להסיר את חסינותו, אבל אם אף אחד לא מופתע, למה נתנו לו חסינות מלכתחילה? למה אפשרו לו להיבחר, ובעצם – למה נתנו לו בכלל אזרחות ישראלית?

כולם עכשיו נורא כועסים על בשארה. אך האמת היא שלמרות שבשארה אינו בדיוק טיפוס מעורר כבוד – הוא עדיין רציני יותר מהצד הישראלי בסיפור. אנחנו עסוקים כל הזמן בלרמות את עצמנו, כאילו הבעיה איתם היא בעיה כלכלית, ואילו ערביי ישראל בכלל ועזמי בשארה בפרט – מתעקשים לשים את האמת על השולחן, ולהדהים אותנו בכנותם. לא אי השוויון הכלכלי הוא הבעיה – אומרים למעשה הערבים – אלא אי השוויון הלאומי.

ישראל – אליבא דבשארה והציבור אותו הוא מייצג – אינה מדינה יהודית. ”עבורי תעודת הזהות הישראלית אינה תעודת זהות אלא תעודת שהות” – מסביר בשארה – “אני ערבי פלסטיני תושב ישראל”. ובמילים אחרות – הפרה הישראלית מתעקשת להניק, אך העגל הערבי לא בדיוק רוצה לינוק. לייתר דיוק – הוא רוצה מאוד, וגם מקבל מאוד, את החלב. אך הוא רוצה אותו, ותאמינו או לא – הוא גם מצליח לקבל אותו – בלי הפרה… כלומר הוא רוצה את התעודה המקנה לו זכויות יתר ששום ערבי בעולם אינו מעז לחלום עליהן, אך הוא אינו מוכן לקבל עם התעודה הזו את ההכרה בריבונות היהודית על חלק כלשהו של ארץ ישראל.

ולמי שנדמה שבשארה הוא קיצוני ואינו מייצג – בא השר מג’אדלה ה”מתון”, ואינו מוכן לשיר את המנון המדינה שהוא מכהן כשר בממשלתה((https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3377656,00.html)), משום שבהמנון הזה ישנם מוטיבים יהודיים שאין הוא יכול להזדהות עמם. ולמי שנדמה כי מדובר בהתלהמות של פוליטיקאים המנותקים מן הציבור אותו הם מייצגים, באים טילי הקטיושה של נסראללה, מחסלים ילדים ערבים בחיפה ובנצרת, וההורים מסרבים לגנות את רוצחי ילדיהם. שהרי במאבק בין גורם ערבי לבין מדינת היהודים – ההזדהות של האזרח הישראלי הערבי עם הצד הערבי, גוברת על ההזדהות עם ילדיו שלו!((https://www.ynet.co.il/news/article/B1GfsAcOu))

אז למה אנו מתעקשים לדחוף להם בכוח תעודות זהות? למה שלא ניתן להם תעודות שהות? צודק בשארה כשהוא טוען שאנו חוטאים בהתנשאות כאשר אנו מתעקשים להגדיר לערביי ישראל את זהותם.

למה שלא ניתן להם אוטונומיה תרבותית מלאה, נפסיק לגבות מהם מיסים לאומיים, ומלבד אחריות מוחלטת לביטחון – בו יזכו חינם אין כסף, נפסיק לספק להם שירותים לאומיים. ירצו – יגבו ויחלקו לעצמם ביטוח לאומי ושלל קצבאות – לא ירצו לא יגבו ולא יחלקו. ירצו יגבו ארנונה, לא ירצו – יתבוססו בביובם לתפארת התרבות הערבית העצמאית.

כמובן יהיה מי שיטען כי במדינה דמוקרטית חייבים לתת לתושבים אזרחות וזכות בחירה. אין שקר גדול מזה. ביפן ובשוויצריה – אתה יכול להיות נכדם ונינם של מי שלא הייתה להם אזרחות, ורק להוסיף ולחלום עליה. בעירק נהרגים חיילים אמריקנים חסרי אזרחות. משמעותה של דמוקרטיה היא כיבוד זכויות האדם, אין לפגוע בגופו, בכבודו וברכושו של מי שמקבל את ריבונותך ואינו פוגע בך. אך מתן זכויות אזרח הוא עניין הנתון לשיקול דעת המדינה המארחת.

זעקת השבר ה”דמוקרטית” שכמובן תבוא מצד מי שרק אתמול ששו לטרנספר את יריביהם הפוליטיים (בעת הגירוש מגוש קטיף) – אין לה אחיזה במציאות.

ישראל היא מדינה יהודית ועליה לבנות את הדמוקרטיה שלה בכדי לשרת את הבסיס הזה ולא בכדי לקעקע אותו.

מהי אם כן הבעיה האמיתית? הבעיה היא שאנו צריכים את בשארה – ישראלי. כי אם ערבי לא יכול להיות ישראלי, גם יהודי לא כל כך יכול. כשבשארה דוחה את הזהות שאנו מנסים להעניק לו בכל מחיר, הוא מאלץ אותנו להסיר את המסכה הישראלית ומשאיר אותנו לבד עם הזהות היהודית שלנו. היהודי צריך את הערבי כדי להיות ישראלי.

אנו הרוב היהודי

אנו הרוב היהודי, עמוד התווך שעליו נשענת המדינה היהודית.
אנחנו – אלה שהם קודם כל ולפני הכל – י ה ו ד י ם – אנחנו העם ובלעדינו אין מדינה היהודית.

ולכן הם כל כך שונאים אותנו,
ולכן הם כל כך משמיצים אותנו, ולכן הם עושים הכל כדי לחסל את המנהיג שבחרנו – כדי לחסל אותנו!
ולכן, בבחירות האחרונות, הם פשוט גנבו אותנו.

הם עושים זאת, כי בשאלה איזו מדינה אנחנו רוצים להשאיר כאן לילדים שלנו – מדינה יהודית או מדינת כל אזרחיה?
הם, בחרו במדינת כל אזרחיה –
ואנחנו, הרוב היהודי ומכשיר ההנהגה הפוליטי שלו – הליכוד – עומדים בדרכם.

יש מי שמתבלבל. “מה כבר ההבדל?”, “גם הליכוד עשה דברים כאלה ואחרים”.
מי שמדבר כך אינו מבין היכן נמצאת החזית האסטרטגית – זו שתכריע את המערכה כולה – ונותן לטיעונים הטקטיים (שרובם נכונים וצודקים) להרדים אותו נוכח הסכנה המהותית.
נכון – גם הליכוד החריב יישובים – וזה רע מאוד!
אבל בנט, שהעביר במרמה 7 מנדטים לגוש ‘מדינת כל אזרחיה’, החריב את המדינה היהודית.
”זו הממשלה הישראלית פלשתינית הראשונה בתולדות ישראל.” אמר אחמד טיבי – והוא צדק.
אבל אנחנו הרוב היהודי נקום ונחזיר לעצמנו ולילדינו את המדינה היהודית. רק יהודית. לא מדינת כל אזרחיה ובוודאי שלא ישראלית פלסטינית. מדינה יהודית נקודה.

עם תחילת סופה של ממשלת המרמה הזו, זה הזמן לחזק את מפלגת המחנה הלאומי – לחזק את מפלגת הרוב היהודי – לאחד את הרוב הזה, ולהאיר את דרכו בחזרה אל השלטון והשמירה על מדינת ישראל כמדינה יהודית.