למי אנו פונים

כבר אין לי יכולת להסביר את מה שמתחולל כאן. אני מרגיש שזה גדול ממני ומנתניהו בהרבה הרבה מידות.
זה לא מאבק ביני לבינו. זה מאבק על משהו ענק שנמצא מאחורי גבו של כל אחד מאיתנו. כשנתניהו קורא להפעיל יד ברזל נגד הנוער בחברון – אל מי הוא פונה? וכשאני קורא למצוא את הדרך לרכוש שוב את אמונו של הנוער הטוב ביותר שיש לנו – אמון שאבד עם הגירוש ועם התעמרות הבג"ץ – אל מי אני פונה?
כשנתניהו תוקף את פרידמן – הדבר הטוב היחיד שיצא ממשלת אולמרט – אל מי הוא בעצם פונה?
וכשאני קורא לשינוי אופן בחירת השופטים כך שהם ייצגו את הרוב היהודי בישראל- אל מי אני פונה?
כשנתניהו מקרב אליו את עוזי דיין, דן מרידור ואסף חפץ – אל מי הוא פונה?
וכשאני מדבר בשם הרוב היהודי שמצביע ימין ותמיד מקבל שמאל – אל מי אני פונה?

על מי הוא נשען ועל מי אני
היכן הוא מחפש את התמיכה והלגיטימציה והיכן אני?

קורה כאן משהו ענק שאין לי יכולת להסביר אותו בכלים רציונאליים. מאז הבחירות לראשות המפלגה לפני שנה וחצי, בחירות בהם זכיתי במקום השני עם כמעט רבע מקולות המצביעים, מאז ועד היום נתניהו עושה כל מאמץ בכדי לדחוק אותי אל מחוץ למפלגה שלי ואני עושה הכל בכדי להגיע להבנה ולשיתוף פעולה. בגישה הזו נכנסתי אל הפריימריס הללו. חשבתי שאתמודד על מקום ברשימת הליכוד מול כמאה וחמישים מתמודדים אחרים. אבל נתניהו רצה אחרת. הוא יצר מצב שבו ההתמודדות שלי היא נגדו.
"לנתניהו יצא הביבי – והוא אילץ אותי להוציא את הפייגלין…"

האמת היא שאני צריך להודות לו על כך. אין לי מושג אם אבחר או לא – רק אלוהים מחליט ויודע, אבל עכשיו אני מרגיש טוב. עכשיו אני לא מסתיר שום דבר, עכשיו אני אומר את כל האמת ישר בפרצוף