לשבת זכור – תשפ”ב

א וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל-שָׁאוּל אֹתִי שָׁלַח ה’ לִמְשָׁחֳךָ לְמֶלֶךְ עַל-עַמּוֹ עַל-יִשְׂרָאֵל וְעַתָּה שְׁמַע לְקוֹל דִּבְרֵי ה’ {ס} ב כֹּה אָמַר ה’ צְבָאוֹת פָּקַדְתִּי אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה עֲמָלֵק לְיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר-שָׂם לוֹ בַּדֶּרֶךְ בַּעֲלֹתוֹ מִמִּצְרָיִם. ג עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת-עֲמָלֵק וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת-כָּל-אֲשֶׁר-לוֹ וְלֹא תַחְמֹל עָלָיו וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד-אִשָּׁה מֵעֹלֵל וְעַד-יוֹנֵק מִשּׁוֹר וְעַד-שֶׂה מִגָּמָל וְעַד-חֲמוֹר. (שמואל א’ ט”ו – מתוך ההפטרה לפרשת ‘זכור’)

מה יש בו בעמלק שמחייב את השמדתו הטוטאלית, שנאמר בו – “כי יד על כס י-ה מלחמה לה’ בעמלק מדור דור” (שמות י”ז) – הרי עמים רבים נלחמו בישראל ולא נצטווינו להשמידם באופן טוטאלי שכזה. מה הסיפור של העמלק הזה.

מלחמת הבורא בעמלק היא כמלחמתו של האור בחושך, של החום בקור, של החיים במוות.
לחושך, לקור ולמוות, אין ממשות משל עצמם. הגדרתם היא היעדר האור, העדר החום, היעדר החיים.

עמלק הוא חסימת האור הא-לוהי. ‘אין הכיסא שלם’ כל עוד לא מגיע האור אל כל נקודה בעולמו. והמחסום הוא עמלק.
ביציאת מצרים החל העולם להתבשר באור מלכות ה’ בעולמו באמצעות עמו ובניו – היוצאים מעבדות לחירות.

או אז מתעורר המסך העמלקי לחסום את האור, לשוב ולהחשיך את העולם.

עמלק מוסר את נפשו כדי לצאת ראשון ולהילחם בישראל. כל העמים היו מורתעים מפני עם העבדים שיכל היה לאימפריה הפרעונית החובקת כל. כולם שמעו על הניסים הגלויים, על הא-ל הגדול והנורא המתהלך בקרבם. שום כלב לא חרץ לשונו ביוצאם ביד רמה.

חוץ מעמלק.

לעמלק אין פחד. החושך לא מפחד מהחושך – כפי שהדגים לא מפחדים מהמים. יש לו מסירות נפש במלחמתו בישראל. הוא לא מפחד מהמוות כי כל כולו כפירה במקור החיים.

אז הוא קופץ ומקריב את חייו על מנת להשמיד את העם המופלא שניצח את פרעה ומבשר את בשורת מלכות ה’ – בשורת החיים והחירות, בדיוק כפי ש 3259 שנים מאוחר יותר, הוא מעקב את רכבות החיילים לחזית המזרחית המתקרבת לברלין, כדי להשאיר את המסילות פנויות להשמדת הילד היהודי האחרון.

ז וַיַּךְ שָׁאוּל אֶת-עֲמָלֵק מֵחֲוִילָה בּוֹאֲךָ שׁוּר אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי מִצְרָיִם. ח וַיִּתְפֹּשׂ אֶת-אֲגַג מֶלֶךְ-עֲמָלֵק חָי וְאֶת-כָּל-הָעָם הֶחֱרִים לְפִי-חָרֶב. ט וַיַּחְמֹל שָׁאוּל וְהָעָם עַל-אֲגָג וְעַל-מֵיטַב הַצֹּאן וְהַבָּקָר וְהַמִּשְׁנִים וְעַל-הַכָּרִים וְעַל-כָּל-הַטּוֹב וְלֹא אָבוּ הַחֲרִימָם וְכָל-הַמְּלָאכָה נְמִבְזָה וְנָמֵס אֹתָהּ הֶחֱרִימוּ. (שם)

חשוב לשים לב!
לחמלת שאול והעם על אגג והצאן, אין שום קשר להומניות ובוודאי שלא ל ‘צער בעלי חיים’…
לפני רגע הם השמידו נשים וילדים בלי שום בעיה.

י וַיְהִי דְּבַר-ה’ אֶל-שְׁמוּאֵל לֵאמֹר. יא נִחַמְתִּי כִּי-הִמְלַכְתִּי אֶת-שָׁאוּל לְמֶלֶךְ כִּי-שָׁב מֵאַחֲרַי וְאֶת-דְּבָרַי לֹא הֵקִים וַיִּחַר לִשְׁמוּאֵל וַיִּזְעַק אֶל-ה’ כָּל-הַלָּיְלָה. (שם)

שאול ביצע 99.9% מהמשימה. רק את מלך עמלק השאיר חי (וגם את הצאן – ובכן מה בכך…)
האם אין זה מוגזם להענישו בצורה שכזו? מלכים חוטאים – זו דרכו של עולם. הם נענשים וממשיכים למלוך.
מה עניין חטאו, הלכאורה קטן, של שאול – שמונע את המשך מלכותו.

נזכור, שכל עניינו של עמלק הוא ההיפך הגמור מבשורת עם ישראל.
“עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו” (ישעיהו מ”ג) כל מהות קיומו של עם ישראל הוא לבשר את בשורת הא-ל האחד (מונותאיזם) ולהמליכו על עולמו. יעוד זה חרות בשמו – ישראל = ישרור (ימלוך) האל. תפקידו של מלך ישראל הוא להשמיד את עמלק בכדי להסיר את המסך החוסם את אור מלכו של עולם מלהתגלות.
לא עוצמת החטא היא המונעת את המשך מלוכת שאול אלא מהות החטא. אין לו לבורא צורך במלך על ישראל, שאינו מסוגל לבצע את התפקיד הבסיסי שלשמו הומלך.

נותרה רק השאלה למה – מה מנע משאול להרוג גם את אגג?

כד וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל-שְׁמוּאֵל חָטָאתִי כִּי-עָבַרְתִּי אֶת-פִּי-ה’ וְאֶת-דְּבָרֶיךָ כִּי יָרֵאתִי אֶת-הָעָם וָאֶשְׁמַע בְּקוֹלָם. (שם)

‘יראתי את העם’ – מוזר…
העם לא הסכים שתהרוג את אגג?
העם התעקש ‘לחמול’ על הצאן?

האם ייתכן שהעם ושאול סבלו מאותה מחלה שמונעת מאיתנו להשלים ולנצח מלחמות כיום?

מה מנע מישראל, לחסל במלחמת העצמאות את הצבא המצרי הנצור בפאלוג’ה?

מה מנע מישראל לעשות סיבוב בקהיר, בעמאן, ובדמשק במלחמת ששת הימים – ולפרז את מדינות ערב מנשק?

מה מנע מצה”ל להשמיד את הארמיה השלישית במלחמת יום כיפור ולהמשיך מעבר לקילומטר ה 101?
מה מונע מאיתנו להשמיד את החמאס ולהפוך את עזה ליפו…

מה מונע מאיתנו להגדיר את הניצחון כפי שהגדירוהו בנות הברית במלחמת העולם השניה – Unconditional surrender
כניעה ללא תנאי? (ולהבטיח בכך שהשלום, לעולם לא יבוא…).

התשובה היא תלות נפשית באויב.

“הישראלי צריך את הערבי כדי לשכוח שהוא יהודי”.

כשזהותך אינה מגובשת. כשאתה מבקש לגיטימציה קיומית משכניך ומאוייביך, אינך מסוגל לנצחם – פשוט משום שאתה זקוק להם.

שאול והשבטים שהמליכוהו, עוד לא התגבשו לכדי תודעה של עם עצמאי ומאוחד. הם יכלו להילחם בעמלק ולנצחו, אך הם לא יכלו להשמידו כליל משום שחיפשו אצלו לגטימציה… (מה שמכונה אצלנו ‘שלום’). הוצאת העם מן התודעה התלותית הזו, היתה משימתו של המלך שאול – וכשירא את העם במקום להנהיגו אל התודעה החדשה – הוציא את עצמו מהמשחק.