מדרש בגדי המלך

הקדמה

פרופסור אודי קמרון הוא אחד המוחות המבריקים באקדמיה הישראלית. ככל הנראה מדובר באיש הצעיר ביותר שזכה אי פעם בישראל בתואר פרופסור.
מגפת הטוטאליטריזם הגלובלי, המכונה קורונה, פגשה את פרופסור קמרון כשהוא משמש כראש החוג למיקרוביולוגיה ואימונולוגיה קלינית באוניברסיטת תל אביב, כשמאחוריו 55 מחקרים ומאמרים פורצי דרך – חלקם בשיתוף פעולה עם זוכי פרסי נובל עולמיים – שפורסמו בעיתונים המדעיים הנחשבים בעולם. בניסוח קצת פחות עדין אפשר לומר שאודי קמרון הוא “סופר סטאר” בקנה מידה עולמי, בתחומים הרלוונטיים להתמודדות המדעית והרפואית עם משבר הקורונה.

ואולם ככל הנראה, גם האיש החכם הזה, לא קלט בתחילת הדרך כי ההתמודדות עם הקורונה, אינה המטרה אלא האמצעי. המחלה היא מחלה, והיא עשויה אף להיות קטלנית לאוכלוסיות בסיכון, ואולם אין היא שונה ממחלות רבות אחרות שבהן אנו יודעים כיצד להגן על האוכלוסיות הללו, יש תרופות מצויינות בכדי לטפל בקורונה ומערכת הבריאות מעולם לא עמדה בפני סכנת קריסה.

המוטיבציה שמאחורי תגובת הייתר המטורפת והמזיקה מול הנגיף החדש, לא באה מתוך דאגה לבריאות הציבור, אלא מתוך רצון להעצים את הפחד ולנצלו בכדי לנכס למשטר עוד ועוד כח על חשבון זכויות האדם הבסיסיות שהורגלנו בהן.

כיון שבתחילת הדרך, לא יכול היה לדעת זאת, מצא עצמו פרופסור קמרון עם פרוץ המגיפה, יחד עם מדענים ורופאים אחרים בעלי ניסיון אמיתי בתחום, מורטים את שערותיהם ומתרוצצים בין אנשי משרד הבריאות לבין פוליטיקאים משופשפים, בניסיון להסביר את הטעות הגדולה באופן שבו בחרה הממשלה להתנהל.

“יש לנו יתרון גדול עם הנגיף הזה” – הסביר לי אז קמרון – “אנחנו יודעים למי הוא מסוכן ולמי הרבה פחות. המשמעות היא שאנחנו יכולים למקד את המאמצים בשמירה על האוכלוסיות שבסיכון, ולשחרר את רובה הגדול של האוכלוסיה בכדי לשמור על מערכות הכלכלה והחינוך ללא פגיעה – ובמקביל לפתח בקרב האוכלוסיות הלא פגיעות חסינות טבעית (חסינות עדר) שתגן בהמשך בצורה המיטבית על האוכלוסיות הפגיעות”

קשה היה לי לעכל כיצד מדינה שלמה פועלת בניגוד לעצת המומחים הרלוונטיים הגדולים ביותר שבקרבה. פעמוני אזהרה ישנים החלו לצלצל בקרבי. זכרתי את מצעד האיוולת של אוסלו כנגד כל הגיון בריא – המצעד שבשם ה”שלום” הוביל לשפך דמים ולמלחמה בלתי פוסקת הנמשכת עד היום. כל טיל מעזה הוא תולדה ישירה של אוסלו – וזו דוגמה קטנטנה בלבד. גם אז, באוסלו, הוצגו השלום והביטחון כמטרה, ואולם עד מהרה התברר כי ‘תהליך השלום’ אינו המטרה אלא האמצעי בלבד – וכפי שהודה בערוב ימיו אדריכל ההסכם, ד”ר רון פונדק: “אוסלו לא נועד להביא שלום אלא לייצר ישראליזציה של המדינה במקום ייהוד שלה”.

מצעד האיוולת של ממשלות ישראל מול נגיף הקורונה, כשבידן פתרונות בית ספר של מיטב המומחים – פתרונת פשוטים, זולים, יעילים ומוכרים – ובהמשך אף תרופות מוכרות שנמצאו יעילות ביותר – עורר את חשדי כי שוב מדובר כאן באג’נדה שונה מזו המוכרזת. אט אט החל להתברר לי כי כמו באוסלו, הסיפור כאן אינו ההתמודדות עם המחלה, אלא ניצול הפחד מפניה ליצירת משטר חירום שנותן ביד השלטון עוד ועוד סמכויות על חשבון חירות האדם בישראל.

אבל נחזור לפרופסור קמרון.

בשבוע שעבר, במלאת כשנתיים למגפת הטוטאליטריזם הגלובלי המכונה ‘קורונה’ (ביטוי של הח”מ) פרסם פרופסור קמרון מאמר שבו מנה את המחדלים והאסונות שהמיטה עלינו התנהלותם היהירה וחסרת האחריות של ראשי משרד הבריאות – הכוללים את:

• הדרדור במצבם הבריאותי של אזרחי ישראל, הרבה מעבר למה שחוללה הקורונה.
• ההתייחסות לגלי ההדבקה הדועכים מעצמם, כמשהו שחלף בזכות פעולותיהם.
• ההסתמכות על שיטת הבדיקות ההמוניות, שידוע היה שאינן יעילות.
• ההתעלמות מכך שהחלמה יעילה מחיסון.
• ההתעלמות מכך שגם מחוסנים נדבקים ומדביקים.
• ניסיון הנפל הידוע מראש לייצר חסינות עדר באמצעות החיסונים.
• הפניית העורף לדעתם של כ 60 אלף מומחים עולמיים (הצהרת ברינגטון) שכבר בפרוץ המגיפה, התוו את הדרך הנכונה להתמודדות.
• חסימה בפועל של היכולת לדווח על תופעות הלוואי של הזריקות.
• אבדן של מאות מליארדי שקלים בעיקר על הפחדה חסרת תוחלת של הציבור.
• הרס החינוך
• הרס הכלכלה
• עידוד הקיטוב והסכסוכים במשפחה.
• קריסה במצבם הנפשי של צעירים ומבוגרים.
• קריסת עסקים
• אובדן פרנסה
• ועוד ועוד

“אין כעת מצב חירום רפואי” – סיכם פרופסור קמרון את מאמרו – ” אך אתם כבר במשך שנתיים, מטפחים מצב כזה בגלל תאוות כח, תקציבים ושליטה. החירום היחיד השורר כעת הוא שאתם עדיין קובעים מדיניות ואוחזים בתקציבי עתק לתעמולה ולהנדסת תודעה במקום לנתב אותם לחיזוק מערכת הבריאות.”

בגדי המלך החדשים.

בכדי להבין כיצד נכנסת מדינה שלמה לטרפת בלתי הגיונית, צריך לשוב ולעיין בסיפורו הגאוני של הנס קריסטיאן אנדרסן – ‘בגדי המלך החדשים’. הרקע לסיפור הוא מלך שכל עניינו היה להתהדר בבגדיו המפוארים.

כבר בתחילת הסיפור אנו מבינים כי מטרת המלכות אינה טובת הנתינים, אלא להיפך, עניינה הוא הוא סיפוק תאוות הפאר והשררה. כלומר רווחת העם, אינה עניינה של המלכות אלא האמצעי לסיפוק מאווייה. ההמונים קיימים, כדי להריע למלך…

כבר כאן, מתקיימת הקבלה ברורה בין ממשלת הקורונה כיום לבין המלך העירום. מה שמוביל כיום את רוב רובם של הפוליטיקאים לתפקיד הנישא של מנהיגי מדינה הוא ייצר השררה. הייצר הזה אמור לפעול בחפיפה עם האינטרס הלאומי – זהו למעשה היסוד לרעיון הפרדת הרשויות. כל רשות שלטונית פועלת עבור עצמה ואולם האיזון שביניהן פועל לטובת האזרח. ואולם אגפי המשטר יכולים בקלות לייצר מעין קרטל ולמקסם את כוחם על חשבון האזרחים.
ככל שפעולות המלכות יהיו הגיוניות ומועילות יותר, כך ייטב לאזרחים וממילא יזכה המלך בכבוד שאליו הוא משתוקק.

ואולם הנוכלים המתחזים לחייטים, מבינים היטב את המוטיבציה השלטונית, ומוצאים את הדרך לנתבה כך שתיטיב עמם במקום עם האזרחים – ולבסוף אף תפיל את המלך.

המלך המשתוקק לבגדי הפאר היפים בעולם נופל בפח ומשלם ממון רב (של האזרחים כמובן) עבור בגדי פאר ש”רק חכמים מסוגלים לראות…” – כלומר בגדים שלא היו ולא נבראו.
את בגדיו המדהימים ביופיים יפגין במצעד ראווה ברחבי ממלכתו ויזכה להתפעלות ולכבוד מלכים שלא נודע.

באגדת בגדי הקורונה החדשים, מתרחשת עלילה דומה להפליא.

כל מני “חייטים” – יהיו אלה חברות הפארמה וארגונים בין-לאומיים, תהיה זו הפקידות הבכירה של משרד הבריאות והממסדים השונים או שיהיו אלה גורמים עלומים אחרים – מצליחים לשכנע את ממשלות העולם וממסדי המדינות, כי מגיפה נוראית בפתח ואתן, הממשלות וממסדיהן, תוכל בעזרתנו לצעוד בסך כמי שהציל את עמו ולהאדיר את עוצמתו ושלטונו. כל שנדרש הוא לחתום איתנו, עם החייטים, חוזה מיוחד ואנו נספק לך את בגדי הקסם – כלומר את תרופת הפלא למגיפה.

כמו הבגדים, שרק ה”חכמים” רואים אותם, כך גם המוצר של החייטים המודרניים, עובד רק על מי שמאמין בו. כלומר מי שמתעקש לא להבחין בחוסר היעילות שלו, לא להבחין בצורך בעוד ועוד ‘בוסטרים’ ולא להבחין בתופעות הלוואי הקשות שלו.

כמו המלך שמיהר לכנס מסיבת עיתונאים ולהודיע על בגדי הפאר החדשים, כך גם ממשלות העולם ושריהן משוכנעים כי בידם תרופת פלא והם מהרו לשכנע את עמיהן לנטלה.

מה שקורה, הן באגדה והן במציאות הוא בדיוק אותו תהליך.

גם המלך וההמון שכבר החל להריע באגדה,
וגם הממשלות ואזרחיהן שכבר הוזרקו – במציאות,
מקבלים עכשיו מן המציאות משוב הפוך לזה שציפו, אך אינם מסוגלים לקבל זאת, ונכנסים אל תוך עולם דמיוני של הכחשה.

באגדה – המלך מביט במערומיו ובכל זאת מתנהל כאילו הבגדים הנפלאים אכן שם, ואילו העם מצידו, מביט אף הוא במערומי המלך ומקפיד להריע כאילו הבגדים הנפלאים אכן שם.

קול התרועות הולך וגובר משום שמי שהיסס בתחילה, ממהר לתפוס את מקומו כאחד החכמים המבחין בבגדים ומצרף אף הוא את קולו לתרועת ההמון שהולכת וגוברת וכובשת את אחרוני המהססים.
כל אינדבידואל שויתר על עצמיותו, משוכנע שיש כאן משהו שרק הוא הקטן אינו מבין. הוא מוותר על מראה עיניו ותבונתו לטובת “חכמת ההמונים”.

גם במציאות הקורונה, זהו בדיוק התהליך שהתחולל. כל מי שהחל “להריע” לתרופת הפלא שמכרו ה”חייטים” לממשלות, והאמין במוצר הפלא, מוכרח היה להוסיף ולהריע גם כשהתברר שאין בה היגיון רפואי, נזקה רב מתועלת – ואפילו ממציא הטכנולוגיה החדשה (ד”ר רוברט מלון) מזהיר מאוד מפניה. ואולם כדי שלא להיחשב כאותם טפשים ה”מכחישים” את בגדי המלך החדשים, מיהרו ההמונים להצטלם כשמזריקים להם את תרופת הפלא ולשתף באינסטגרם… הם מאוד כעסו על אותם “טפשים” שהיססו להזריק לעצמם, ונידו אותם מן המרחב הציבורי.

גם באגדה וגם במציאות, ככל שמתקדם מצעדו של המלך, תרועת ההמונים גוברת, וכך גם המשוב השלילי מן המציאות.

בשלב מסויים מתחילים גם המריעים להצטרף לטענת הילד הקטן שמתעקש לבטא בשפתיו את מה שעיניו רואות – “המלך עירום”!

כשם שגל התרועות הלך בתחילה וגבר במהירות כדי לייצר את תודעת השקר, כך ממהר הוא להתמוטט עכשיו.

באגדה בורח המלך אל ארמונו בבושת פנים.
לא ברור מה בדיוק יקרה לממשלות – ואולם בסוף, המציאות תמיד מנצחת.