מי כאן המלך?

תרשו לי לשתף אתכם במחשבה שחלפה בראשי בשבת, כשקראנו בבית הכנסת את פרשת השבוע – פרשת ‘וארא’.

מאבק האיתנים שמתנהל שם בין משה ואהרון מצד אחד, ופרעה וחרטומיו – מצד שני,

סובב למעשה סביב שאלה אחת ויחידה.
מי כאן המלך.

האם פרעה, שהוא מנהיג המעצמה העולמית, האיש שעשה מעצמו א-לוהים כפי שמתאר אותו הנביא יחזקאל – בהפטרה שקראנו לאחר הפרשה – פרעה האומר “לי יאורי ואני עשיתיני”,
האם הוא המלך.

או שהמלך הוא א-לוהי ישראל.

ובכן באים משה ואהרון ומודיעים לפרעה שאלוהי ישראל מצווה לשלוח את עמו – “שלח את עמי ויעבדוני”.

פרעה מסרב, וחרטומיו מתחרים ביכולות העל טבעיים שמשה ואהרון מפגינים.

למצרים הקדמונים, היתה כך מסתבר, שליטה בכוחות מאגיים, והמאבק בין הצדדים לא היה פשוט ומובן מאליו.

ואז מתחילה סדרת המכות שמביאה לבסוף את פרעה להכרה שא-לוהי ישראל הוא המלך ולשלח את בני ישראל מארצו.

הנקודה שצדה את עיני היתה התנהלות מוזרה של החרטומים נוכח המכה הראשונה הראשונה – מכת הדם.

יט וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל-אַהֲרֹן קַח מַטְּךָ וּנְטֵה-יָדְךָ עַל-מֵימֵי מִצְרַיִם עַל-נַהֲרֹתָם עַל-יְאֹרֵיהֶם וְעַל-אַגְמֵיהֶם וְעַל כָּל-מִקְוֵה מֵימֵיהֶם וְיִהְיוּ-דָם וְהָיָה דָם בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרַיִם וּבָעֵצִים וּבָאֲבָנִים. כ וַיַּעֲשׂוּ-כֵן מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה וַיָּרֶם בַּמַּטֶּה וַיַּךְ אֶת-הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר לְעֵינֵי פַרְעֹה וּלְעֵינֵי עֲבָדָיו וַיֵּהָפְכוּ כָּל-הַמַּיִם אֲשֶׁר-בַּיְאֹר לְדָם. כא וְהַדָּגָה אֲשֶׁר-בַּיְאֹר מֵתָה וַיִּבְאַשׁ הַיְאֹר וְלֹא-יָכְלוּ מִצְרַיִם לִשְׁתּוֹת מַיִם מִן-הַיְאֹר וַיְהִי הַדָּם בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרָיִם. כב וַיַּעֲשׂוּ-כֵן חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם בְּלָטֵיהֶם וַיֶּחֱזַק לֵב-פַּרְעֹה וְלֹא-שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה. (שמות ז’)

שמתם לב למשהו מוזר?
היינו מצפים שהחרטומים יהפכו את הדם, בחזרה למים?
במקום זאת, החרטומים הוסיפו עוד על מכות משה ואהרון, והפכו עוד מים לעוד דם…
מה קורה פה.

ואולם עלינו לזכור את נקודת המוצא. הסיפור כאן אינו רווחתם של אזרחי מצרים, אין כאן את משה ואהרון שתוקפים אותם, ואת פרעה וחרטומיו שמנסים להגן עליהם –
הסיפור כאן הוא המאבק בשאלה מי הוא המלך. ולכן החרטומים צריכים להראות שהם יכולים לעשות בדיוק את אותו הקסם…

טוב אז למה אני משתף אתכם במחשבה הזו, הרי על פרשת השבוע אני מדבר בסוף השבוע לא בתחילתו…

ובכן גם כיום מתנהל מאבק איתנים בשאלה ‘מי כאן המלך’.
גם כיום אופפת אותנו תודעה ‘פרעונית’ שכזו, שמשוכנעת שהאדם הוא הוא האל, והוא השולט בכל נתיניו ברחבי תבל, והוא שקובע מה יעלה בגורל העולם – מהשליטה בשינויי האטמוספרה, ועד השליטה באחרון הנגיפים.
האדם הוא האל ואין עוד מלבדו.

גם על מצרים העולמית שלנו, נחתה לפני שנתיים איזו מכה שניתן היה להתמודד איתה בקלות – באמצעות תרופות מוכרות שהוכחו כיעילות – תרופות כמו איברמקטין והידרוקסילורוקווין – ניתן היה להתמודד איתה מתוך צניעות ושחרור מי שאינו בסיכון ממשי, להמשיך את חייו ולפתח חסינות עדר שתגן לבסוף על מי שכן נמצא בסכנה –

אבל במצרים העולמית המודרנית, בדיוק במצרים הקדמונית, השאלה שעמדה על הפרק, לא היתה רווחת האזרחים – כאז כן היום, השאלה שעמדה על הפרק היא ‘מי המלך’ – האדם או הא-לוהים.

וכך, גם חרטומינו המודרניים, הוסיפו עוד ועוד על המכה – ובמקום להפוך את הדם למים ממשיכים ומעצימים את המכה שכל מני בידודים והזרקות אין קץ.

אנחנו יודעים איך זה נגמר אז – במצרים הקדמונית

כך מן הסתם זה יגמר עם התודעה המצרית המודרנית.

כשכולנו נבין, מי כאן באמת המלך.