מדוע חייבת המשטרה לעבור לאחריות ראשי הערים

• איך קרה שמשטרת ישראל אפשרה לפוגרום לוד להימשך לילה לילה?
• מדוע שוטרים מותקפים ללא חשש? 
• כיצד ייתכן שנשים בבאר שבע חוששות לצאת מבתיהן? 
• ומדוע, ברגע האמת, זועק ראש עיריית באר שבע את פתרון הקסם:  “תנו לי את המודל האמריקאי“!!!

מדינת ישראל איבדה את משילותה נוכח הפשיעה הערבית והבדואית. לא מדובר בחוסר כשרון של שוטרים וקצינים, גם לא בסרבול בירוקרטי, או בחוסר משאבים – כל אלה תירוצים שאינם יורדים אל שורש הבעיה.

 הסיבה למצב הביש אליו הגיעו המשילות והביטחון האישי:

• בפחד שבערים המעורבות((https://www.inn.co.il/news/526902))
• בגביית דמי החסות
• בבריונות בכבישים
• בגניבות, בפריצות וברצח
• בשטחים הפתוחים
• בשמורות הטבע
• בפארקים
• בחופי הים 
• ובעיקר בנגב

את הסיבה לכל אלה אפשר להמשיל למטבע בעל שתי פנים:

הצד האחד –    מעט מדי צדק.

הצד השני –    יותר מדי ריכוזיות.

במאמר זה נתרכז בעיקר בבעיית הריכוזיות, כלומר ברצונה של המדינה לרכז בידה את השליטה הרחבה ביותר בחיי הפרט – בחינוך, בכלכלה, בבריאות – ויותר מכל, בביטחון האישי.

ואולם קודם לכן אנו חייבים להבין שגם אם הפיקוד על המשטרה יעבור (כמומלץ)  אל ראשי הערים, גם אם תושבי באר שבע יהיו אלה שיבחרו את מפקד המשטרה המקומית, גם אם לתושבים שהוא משרת הוא יהיה חייב את משרתו ובהם יהיה תלוי עתידו המקצועי – גם אם נשיג את המטרה הנכספת הזו – הבעיה לא תיפתר, אם לא יינתן לאותו מפקד מקומי, כל הגיבוי המדינתי (הכולל את הפיקוד העליון, את מערכת המשפט הרלוונטית, והתקשורת התומכת) שלא קיימים כיום, והם לא קיימים כיום בשל אובדן תחושת הצדק והלגיטימציה לעצם קיומה הריבוני של מדינה יהודית בארץ ישראל.

לכן חייבים לשוב ולהזכיר כי שורש העניין אינו השאלה מי כאן המפקד ומה האמצעים שעומדים לרשותו, אלא מי כאן בעל הבית – למי שייכת הארץ הזו והמדינה הזו – ליהודים או לערבים. למי כאן הצדק!

נפתח אם כן ונזכיר בקיצור המתבקש את הסיבה הבסיסית לאובדן המשילות.

מעט מדי צדק

לא בכדי שאלנו למי כאן שייכת הארץ והמדינה. אנו מערבים כאן את שתי ההגדרות – הארץ והמדינה – כי התשובה למי שייכת המדינה, נובעת מהתשובה למי שייכת הארץ. כשהוספנו בתחילת שנות ה 90, להגדרת מדינת ישראל כמדינה יהודית, גם את התוספת – ‘ודמוקרטית’, כשהתחלנו את התהליך שבפועל איין את סיבת היסוד להקמת המדינה  – שהיתה כידוע הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל (יהודית בלי שום תוספות) – הפכנו למעשה את ישראל בתוך 30 שנה למדינת כל אזרחיה. שני המושגים ‘יהודית’ ו’דמוקרטית’ אינם יכולים לדור באותו מרחב. אתוס היסוד של ישראל הינו יהדותה. יהדותה של המדינה קודמת לדמוקרטיות שלה. יהדותה של המדינה היא הסיבה היחידה להקמתה. הדמוקרטיה היא שיטת הממשל המועדפת. היא אינה עונה לשאלה למה הקמנו מדינה, אלא לשאלה איך אנו רוצים לנהל אותה. כשנתנו ל ‘איך’ ול ‘למה’ את אותו מעמד – דחק ה’איך’ הדמוקרטי, את ה’למה’ היהודי מעל הבמה.

זו בדיוק היתה כוונת הזדון של מי שיזם את התהליך הזה מלכתחילה,  וקטנותם של אלו אשר לא ידעו לעמוד על המשמר בפניו. 

כך הפכה ישראל ממדינה יהודית, למדינה שבפועל היא מדינת כל אזרחיה((מדובר בתהליך עמוק ורחב יותר מן התוספת ‘ודמוקרטית’ בלבד. כבר כתבנו בהרחבה על כך שהציונות מצאה עצמה בקונפליקט פנימי מיום הורתה בין הזהות היהודית לזהות האזרחית. ואולם עליית ממשלת רבין ופרס, תהליך אוסלו, המהפכה השיפוטית, ביטול קצבת יוצאי הצבא באותן שנים (כלומר העדפת היהודי באמצעות התירוץ הביטחוני)- וגולת הכותרת המהותית בדמות הוספת הדמוקרטיה כאתוס מכונן להגדרת היסוד של המדינה, היוו ללא ספק תפנית והכרעה לכוון העדפת מדינת כל אזרחיה.)).

 אבל התהליך לא נעצר כאן. כשהשווה היהודי את זכויותיו בארץ לאלה של הערבי, הפך היהודי לאורח לא קרוא בארצו. כי היהודי יכול אולי להשכיח מעצמו את עברו ואת זהותו ולספר לעצמו שהוא אזרח שווה זכויות ותו לא. ואולם ציפייתו כי גם הערבי יפעל כך במקביל אליו, הינה ציפיה פטרנליסטית וסוג של בת יענה הטומנת ראשה בחלומותיה.

 “אם החלפת את ה’יהודית’ ב’דמוקרטית’ ” – אומר (כביכול) הערבי – “אז אתה בעצם סתם כובש כאן! כיהודי, יכולת לטעון לזכויות הנשענות על ההיסטוריה מן העבר, על החזון והייעוד התנ”כי. כשמול הקוראן שלי באת עם התנ”ך שלך, היה  לנו ‘דיבור’, שנינו דיברנו באותה שפה. 

כיהודי היו לך 4000 שנות היסטוריה שקשה להתכחש ולהתמודד עימן – אבל כדמוקרטי? איזה היסטוריה יש לך? המדינה הדמוקרטית שלך היא בסך הכל שריד אחרון לקולוניאליזם האירופאי, חסר השורשים, הערבי הוא העם הילידי בארץ הזו ולכן הארץ היא קודם כל שלו וכך גם המדינה שהוקמה על גביה.

נשמע לכם מגוחך – הנה הקשיבו לגדעון לוי –

גדעון לוי אינו אנקדוטא. גדעון לוי הוא אורי אבנרי העכשווי. אבנרי, שנחשב לאנקדוטה מעצבנת בראשית שנות השישים, הפך למדיניות המובילה את מדינת ישראל בשנות התשעים. אינטלקטואלים בשמאל הקיצוני מסמנים את הכוון אליו אנו מתדרדרים ולכן חשוב מאוד להקשיב להם ברצינות.

לסיכום נאמר שבלי התמודדות אמיתית ועמוקה עם אובדן מימד ה’צדק’ במרחב הלאומי – בלי השבת ההגדרה הבסיסית של המדינה, ל’יהודית’ נקודה – ובלי שום תוספת, בלי עיגון יהדותה של המדינה ברשת חוקי יסוד ברורים ובלתי הפיכים כולל שלילת האזרחות של מי שאינו יהודי ומסרב לקבל את מדינת ישראל כמדינה יהודית – בלי כל אלה – אין באמת אפשרות להתמודד עם בעיית המשילות בלוד ובבאר שבע.

יותר מדי ריכוזיות

ואולם אל לנו למשוך את ידנו מן השאלה הביטחונית והמבנית. ביזור מנגנוני הכח הישראליים, והשבת היכולת הטכנית לתת ביטחון לאזרחים, לא זו בלבד שאינו צריך להמתין עד להשבת מימד הצדק לחיינו, אלא שהוא חלק מהתהליך שיאפשר את השבת מימד הצדק למדינת ישראל.

 ניקח למשל את הדוגמה של לוד.

לילה אחרי לילה סבלו יהודי לוד מפוגרום מתמשך. אלפי כלי רכב הוצתו, עשרות בתים פרטיים נבזזו ועלו באש, עשרה בתי כנסת הפכו לאפר ומספר ניסיונות לינץ’ הסתיימו ברצח נורא של תושב העיר.

שוב ושוב ניסו יהודי העיר לפנות למשטרה אך זו עמדה מן הצד – בדיוק כפי שעמדה מן הצד המשטרה הבריטית בפרעות תרפ”ט. אילולי עזרה שהחלה להגיע מהיישוב ‘יצהר’ (המושמץ) ובעקבותיו מיישובים וקהילות דתיות שונות, היה המצב מחמיר עוד יותר.

המציאות הבלתי תיאמן הזו, שהתרחשה בקיץ תשפ”א בעיר ואם בישראל, מרחק רבע שעה נסיעה מתל אביב, אמורה היתה להניעה את אמות הסיפים במדינה. ועדת החקירה הממלכתית אמורה היתה לקום מיד! כל שרשרת הפיקוד, מהמפכ”ל ועד מפקד המשטרה המקומית, צריכים היו לעוף מתפקידם עוד באותו לילה – ואולם לתדהמת התמימים – שום דבר מכל אלה לא התרחש. שום ועדת חקירה לא קמה, המפכ”ל הציב לו כייעד את שמירת איכות הסביבה((https://israeltomorrow.co.il/%d7%9e%d7%a9%d7%98%d7%a8%d7%94-%d7%9c%d7%90-%d7%9e%d7%96%d7%94%d7%9e%d7%aa/)) – כלומר משטרה ‘ירוקה’ במקום משטרה ‘כחול לבן…’ – ויהודי לוד ממשיכים לסבול מפרעות על אש נמוכה, עד לפוגרום הבא. בחג הסוכות אף הורו רבנים לתושבי לוד להימנע מלישון בסוכה בשל המצב המסוכן בעיר((https://www.inn.co.il/news/505230)).

מה היה קורה אילו מפקד התחנה המקומית היה נבחר על ידי תושביו? ברור שבמקרה שכזה השוטרים לא היו נעלמים מן הרחובות ולפחות ברמה המקומית היה נעשה מאמץ עילאי אמיתי להשיב את הסדר על כנו.

“מי בעל הבית פה”

בדמוקרטיה, העם אמור להיות הריבון באמצעות הפרלמנט. לא המלך  הנשען על הכנסיה, ולא הדיקטטור הנשען על הצבא.

ואולם למרבה האירוניה, ככול שנטתה בישראל הכף, ל”יותר” דמוקרטית ופחות יהודית, כך איבדו אזרחי ישראל את ריבונותם במדינתם – כלומר גם את זהותה היהודית של המדינה וגם את הדמוקרטיה שלה. ישראל – כך מסתבר – אינה דמוקרטית למרות שהיא יהודית, ישראל דמוקרטית בגלל שהיא יהודית!

בפסאודו דמוקרטיה הישראלית, זרימת הסמכויות מגיעה (כביכול) מן האזרח, אל הממשל, באמצעות בחירה במפלגות בע”מ – כלומר האזרח בוחר בתאגיד פוליטי במקום בבני אדם ובכך הוא מביא כביכול לידי ביטוי את ריבונותו. ואולם מרגע שקיבלו הפוליטיקאים שבתוך התאגידים הנבחרים הללו את תפקידם, אין לעם שום דרך לאכוף עליהם את רצונו מלבד להמתין לבחירות הבאות. עד אז נתון גורלם של הפוליטיקאים הללו לרצונם הטוב של מרכזי כח שאינם נבחרים ובראשם מערכת המשפט, התקשורת, הפקידות הבכירה, האקדמיה,ההסתדרות ומערכת הביטחון.

מפכ”ל המשטרה ומפקד התחנה בלוד, הבינו היטב היכן נמצא באמת מקור הסמכות שיקבע את עתידם. כשבתי הכנסת בלוד בערו, הבין הפיקוד הבכיר היטב ‘מי בעל הבית פה’. מדינת כל אזרחיה שאיבדה במהירות את צדקת קיומה הפכה למדינה בהתנצלות על עצם קיומה, מדינה שבפועל אימצה את הסיפר ה”פלסטיני”. המפכ”ל הבין היטב שקול הענות החלושה של אישי הציבור בימין (שהיה אז בשלטון!) אינו אלא כקליפת השום נוכח כוחם של התקשורת ובתי המשפט, והם אלו שיקבעו מי יחקר ומי יודח, מי ישפל ומי ירום.

והוא צדק. שום וועדת חקירה לא הוקמה((ארבעה חודשים אח”כ ברחו שישה מחבלים מבית הכלא. התקשורת דרשה וועדת חקירה ועריפת ראשים וכמובן קיבלהאת מבוקשה. כמה מגוחכת ההשוואה בין חומרת מחדל הבריחה למחדל הטיפול בפרעות.)) התקשורת נאלמה דום, בתי המשפט מיהרו לשחרר את מתי מעט הפורעים שנעצרו, כל חקירות ההצתה של בתי הכנסת נסגרו “מחוסר ראיות” וישראל הערבית קיבלה פיצוי של כ 50 מליארד ₪ בהסכם הקואליציוני השערורייתי ביותר בתולדות הפוליטיקה הישראלית…

המפכ”ל פעל אם כן באופן הגיוני. הוא הבין מי בעל הבית ‘פה’, הוא פעל בשירות הריבון האמיתי בפסאודו דמוקרטיה הישראלית, וכסאו נותר יציב.

יהדות, משילות, ריבונות

שתי הזרועות – השבת מימד ה‘צדק’ למדינה והשבת מימד ה‘ריבונות’ לעם, כרוכות זו בזו כשני צידיו של אותו מטבע. אין צדק (כלומר השבת המדינה היהודית למעמדה המכונן והבלעדי) בלי ריבונות, ואין ריבונות (בלוד בנגב וכו) בלי צדק. 

הרוב היהודי במדינה עודנו מגדיר עצמו קודם כל כיהודי. היהדות היא אתוס היסוד שלו וכך היה רוצה לראות גם את מדינת ישראל. החילחול המתקתק של אתוס ה’דמוקרטית’ דרך כל צינורות התודעה האפשריים לאורך שנות דור, נדמו לו כבלתי מסוכנים. הרוב היהודי לא יכול היה להבין את משמעותם וכך איבד הרוב המסורתי והדתי, הימני והשמרני –  גם את עיקר יהדותה של המדינה ,ולמרבה  האירוניה, גם את היסודות הדמוקרטיים שלה.

 ככל שנשיב לרוב היהודי את המשילות בחייו, כך תשוב היהדות ותיתפוס את מקומה כאתוס המכונן של המדינה ותישמר הריבונות היהודית.

• אם לא מוקדי הכח של מיעוט ‘כל אזרחיה’, יחליטו מירושלים מי יהיה מפקד תחנת באר שבע, אלא הרוב היהודי, תושבי העיר, הם שיבחרו אותו((וגם את שופטי בית המשפט העליון (באמצעות הכנסת ולאחר שימוע פומבי כנהוג ברוב הדמוקרטיות).)) (יהדות),
• נשות באר שבע יחושו ביטחון בבירת הנגב. (משילות)
• אם נשות באר שבע יחושו ביטחון, הם לא יחשבו על עזיבה

• אם היהודים לא יעזבו, הערבים לא ישתלטו, 
• ואם הערבים לא ישתלטו תישאר באר שבע יהודית – 
• ותישאר ליהודים מדינתם. (ריבונות).

מנגד – 

• אם מפקד המשטרה בבאר שבע, ימשיך להיות חייב את פרנסתו ומשרתו למפכ”ל, וזה יחוש חובת דווח (אחראותיות – accountability) לתקשורת למערכת המשפט ולמוקדי הכח שאינם נבחרים אשר אימצו את נרטיב ה ‘דמוקרטית’ – כלומר את מדינת כל אזרחיה, (אין יהדות)
• תמשיך בסופו של דבר המשטרה ותתכופף בפני ההשתלטות הערבית, (אין משילות)
• ישראל תוסיף ותאבד את הנגב, באר שבע תיראה במהירות כמו לוד, ולילדינו כבר לא נוריש את המתנה הגדולה – מדינה יהודית – שקיבלנו מהורינו. (אין ריבונות ואין מדינה)

כיצד עושים זאת?

השינוי הנדרש לא יקרה אם לא נתחיל לדבר עליו ולהכין לקראתו את התודעה הציבורית. מוקדי הכח שאינם נבחרים ידאגו לנטרל כל יוזמה שתעצים את ריבונות האזרח (כלומר את הדמוקרטיה…) באודה באיבה, משום שהם מבינים היטב את משמעותה. האירוניה היא שהתירוץ יהיה תמיד הצורך לשמור על הדמוקרטיה מפני נבחרי הציבור…

את פרעות תשפ”א, המערכה הראשונה של מלחמת העצמאות השניה (שנפתחה ביום ירושלים תשפ”א) הצליחה התקשורת להעלים מהשיח, ומערכת המשפט מיהרה לטאטא אל מחוץ לתחומה((ניתן רק לדמיין כיצד היו התקשורת ומערכת המשפט מתייחסות אל שריפת עשרה מסגדים בלוד… כל משאבי המשטרה היו מופנים אל החקירה הזו, התקשורת לא היהתה מפסיקה לדוש בנושא, מאות עצורים יהודיים היו מטולטלים עד מציאת האשמים, ורף הענישה של בתי המשפט היה מרקיע שחקים.)). ואולם ההיסטוריה מלמדת כי טיבו של טיוח שכזה הוא להזמין מערכה קשה הרבה יותר. השטיחים העבים שזרקנו על הגחלים הלוחשות יעלו כולם באש ויזינו את התבערה. במציאות שתתגולל לפתחנו לאחריה, לא ניתן יהיה לחמוק יותר מן הצורך בשינויים מבניים מרחיקי לכת בשיטת הממשל הישראלית מתוך ברור מחודש של יסודותיה העמוקים ביותר.

הדרישה לבחור בבחירה אישית וישירה, את מפקד התחנה בעיר ובמרחב, אינה רק דרך מובהקת להשבת הביטחון האישי, אלא תחילתו של מהלך להשבת המדינה היהודית לרוב היהודי,

מהלך להשבת אתוס היסוד היהודי שאבד  –

ועמו אבד מחיינו מימד הצדק.