מי צריך היסטוריה - ישראל מחר
הכרזותעלינו באתר חדש! במידה ויש שאלות או תקלות מוזמנים ליצור איתנו קשרליצירת קשר
י״ח באדר ב׳ ה׳תשפ״ד | 28/03/2024
מי צריך היסטוריה

בביקורו השבוע במנהרות הכותל, הצהיר המועמד הרפובליקני ג’ון מקיין, כי מי שרוצה לעשות שלום במזה”ת, צריך ללמוד קודם לכן את ההיסטוריה היהודית.

אי אפשר היה שלא להיזכר מיד בהצהרתו האחרונה של נשיא מדינת ישראל בכל הנוגע ללימוד ההיסטוריה. לפני כשבועיים חזר פרס ושיחרר לחלל האויר את אחת ההברקות הייחודיות שלו. בביקור אצל שרת החינוך תמיר, תמך פרס בעמדתה כי יש לצמצם ואף לבטל את לימודי ההיסטוריה. “ממילא הכל במחשב” – הסביר הכסיל רם הדרג – “אם רוצים אפשר לדעת הכל בלחיצת כפתור”.

שתי הגישות הללו – זו המייצגת את ההנהגה האמריקנית העכשווית, וזו המייצגת את ההנהגה הישראלית – שתי הגישות הללו נובעות מתפיסה שונה של המציאות. הגישה האמריקנית היא גישה אמונית. על פי גישה זו, יש בורא לעולם, יש כוונה ותכלית מאחורי זרימת ההיסטוריה ולכן ללימוד העבר יש משמעות רבה בכדי להשפיע על עיצוב העתיד. לעומת זאת הגישה הישראלית המיוצגת על ידי שמעון פרס היא שאין אלוהים. אין תכלית לבריאה, וממילא ללימוד ההיסטוריה אין כל משמעות.

גישה זו הביאה את שמעון פרס וחבר מרעיו לאכיפת תהליך אוסלו על מדינת ישראל. אם אין אלוהים ולהיסטוריה אין משמעות – אזי יסוד הפתרון לסכסוך צריך לעבור ממגרש ה’צדק’ למגרש ה’פרגמטיזם’. פרס וחבריו הניחו שכל הדיבור הסובב סביב שאלת הצידוק לישיבתנו בארץ ישראל, הוא דיבור חסר משמעות אשר כל צד עושה בו שימוש למטרות פנימיות, אבל לא באמת מאמין בו. הם הניחו שברגע שיצרו מציאות חדשה בשטח, מציאות שתהיה כדאית לשני הצדדים, שאלות המהות יעלמו כלא היו – פשוט משום שבעולמו הפוסט-מודרני של שמעון פרס, אין דבר כזה מהות…

אבל במציאות קרה בדיוק ההפך. לישראלים אולי אין יותר אלוהים – אבל לעולם הרחב יש ועוד איך. ככול שישראל ויתרה על הדיון המהותי, כלומר על הצדק שלה, כך גברה שנאת הערבים בארץ, ופרחה האנטישמיות בעולם כולו. היטיב לתאר זאת דיקן מכללת ספיר פרופ’ זאב צחור בראיון שנתן למאיר עוזיאל ב’מקור ראשון’: פרופ’ צחור סיפר בראיון כיצד מסבירים עמיתיו מן האקדמיה האנגלית את הסיבה לשנאת ישראל שם:
” חלמנו על מקום שבו ספר הספרים החדש ייכתב לקראת גאולת העולם, כי אתם הרי עם סגולה… היו לעולם ציפיות, וראו מה עשיתם”.

*

ביום שלישי השבוע קיים הליכוד כנס הוקרה לרב יצחק דדון, איש מרכז הרב אשר יחד עם הקצין יצחק שפירא, חיסל את רוצח שמונת בחורי הישיבה. חבר הכנסת משה כחלון, ח”כ וסגנית השר לשעבר גילה גמליאל, עשרות ממייסדי הליכוד וחברי מרכז רבים התקבצו ובאו לשמוע את סיפורו של הרב דדון ולהגיש לו תעודת הוקרה בשם התנועה הלאומית. הצורך בהוקרה מיוחדת שכזו נבע מכך שהרב דדון הקפיד להזכיר בכל הראיונות שנתן מיד לאחר הטבח בישיבה, כי היה זה שמעון פרס שנתן למחבל את הקלצ’ניקוב שבאמצעותו טבח בנערים.

התוצאה היתה מדהימה. הרב דדון פשוט הועלם מדיווחי החדשות. ברור היה ל”מיניסטריון המחשבות האוסלואי”, כי גיבור היום, הרב דדון, ימשיך בכל ראיון ללמד את הציבור את ההיסטוריה שהביאה לטבח הנורא. אך בארץ ישראל התפתחה תודעה גרועה יותר מזו המתוארת בספרו של אורוול. אצלנו לא משכתבים את ההיסטוריה, פשוט מוחקים אותה וזהו. כיוון שלעבר אין משמעות, גם אחריות של ממש לא יכולה להתקיים אצלנו. והנה בה הדדון הזה – ומאיים על כל המבנה הפוסט מודרני הישראלי. האיש אולי מעניין מאוד מבחינה תקשורתית, אבל מה לעשות והוא מתעקש לחבר את האירוע עם מחולליו ההיסטוריים – לא נשארת לכן כל ברירה וצריך פשוט למחוק אותו. מי שלא שמע את הרב דדון בשידור חי (שגם בו ניסו הכתבים לסתום לו את הפה) לא זכה יותר לשמוע את טענותיו כלפי שמעון פרס, לא בתקשורת האלקטרונית וגם לא בעיתונות הכתובה.

שניים מן הקטליזטורים המרכזיים של התהליך שהוליד את הרצח בישיבה הופיעו בה למחרת היום. מבלי לחוש כל אחריות לתוצאות מעשיהם הופיעו יולי תמיר ואהוד ברק במקום – כאדונים וכפותרי בעיות, לא כמחולליהם. המנהיגות של עם ללא היסטוריה, היא מנהיגות של אחריות בע”מ. כלומר אני אעשה מה שארצה ולתוצאות מעשי אינני אחראי כי הם כבר – היסטוריה שעדיף שלא ללמוד אותה. מה שמצחיק בכל הטירוף הזה הוא שמנהיגינו אוהבים מאוד להכריז על נטילת האחריות למעשיהם ולהינות מכל העולמות – גם מהילת לוקח האחריות ומשלם המחיר כביכול, וגם מחוסר המשמעות המעשית של האמירה הזו – כשהיא נאמרת בתוך התודעה הפוסט מודרנית שנוצרה כאן מאז חתימת הסכמי אוסלו.

האם תזכה ישראל בסופו של תהליך למנהיגות בנוסח ג’ון מקיין, או שמא ההפך – כלומר העולם החופשי “יזכה” במנהיגות נוסח שמעון פרס. התשובה לשאלה הזו תקבע מי יישאר בהיסטוריה ומי יעלם ממנה.

שתף את הפוסט:
הפוסט הקודם

הפוסט הבא

השאר תגובה