מרפי פרץ ועד איתמר בן גביר

קו ישר מוביל מן הריקוד (הבזוי) של הרב רפי פרץ עם החיילים המגרשים בגוש קטיף, ועד לבגידה השבוע באיתמר בן גביר.
הציונות הדתית שרואה עצמה כילדתה של המדינה במקום כהוריה, אינה מסוגלת להציב לה גבולות מוסריים ולכן אינה מסוגלת להיות נאמנה לשום דבר, לא לארץ ישראל ולא להסכמים חתומים.
המדינה הפכה לעבודה זרה והתנועה שאמורה היתה לקחת אחריות ולהנהיג, הפכה למגזר מסוכסך שיש בו יותר מפלגות מפוליטיקאים.
ממי האפסיים הללו לא ניתן בשום אופן לבשר את בשורתה של זהות. זהות צריכה לעמוד שוב על רגליה שלה או להמתין.
הנה שוב קטע שפרסמתי בחגים במאמר תגובה ארוך למוטי קרפל.
“בגוש קטיף התפוצצה הציונות הדתית לאלף רסיסים ופיזרה אבק כוכבים שמפרה את החברה הישראלית כולה, אבל כתנועה התברר שהיא לא באמת קיימת. מצד אחד הדתל”שיות, מצד שני החרדיות הסרוגה. שום חזון ובשורה לאומית לחברה הישראלית כבר לא מסוגל לפרוץ מהמרחב הזה, מלבד עסקנות סרוגה בליכוד – מחד, ומאבק פסיאודו חרדי נגד שירת נשים בצבא – מאידך.
אין אסיר מוציא עצמו מבית האסורים. לכן לא פיתחה הציונות הדתית אידיאולוגיה רלוונטית להנהגת המדינה והיא לעולם לא תפתח. היא אינה עומדת על חוף מבטחים תודעתי בלתי תלוי, שממנו ניתן להושיט יד ולומר – אחרי.
אבל כמו האיש אצל הארי פוטר שאת שמו אסור לומר, יש תנועה שדווקא כן ניסחה אידיאולוגיה שכזו, לא סתם ניסחה, ניסחה כמצע של מפלגה שרצה לכנסת, ופרסמה כספר בכל חנויות הספרים, והספר הזה הפך לרב מכר אצל כל צעירי ישראל – ממש לא רק הסרוגים – רב מכר ששיגע את המדינה ואיים להקפיץ את התנועה ובשורתה אל המקום בו ניצב בעת כתיבת שורות אלו – אביגדור ליברמן…”