נגיף המהפכה

על הקומוניזם, הפרוגרסיביות, ומהפכת הקורונה

נראה כי רוב האנושות נמצאת בסוג של היפנוזה. מסך של זכוכית משוריינת, עבה ואטומה, מפריד בין הצייתנים לבין הסרבנים. 

הם חיים ביחד, הם משוחחים, ואולם התקשורת ביניהם כבר אינה ‘יושבת’ על אותם תדרים. תהום הלכת ונפערת, שנאה הולכת וגוברת, גם משפחות מתפרקות.

לכאורה, בעולם המודרני, בעולם הרציונלי שהתפתח בעידן הנאורות, בעולם התבוני המבוסס על עקרון הטלת הספק – באותו עולם שהצמיח את המהפכה התעשייתית, את חידושי המדע ואת מדינות הלאום המודרניות, אמורה היתה התקשורת בין בני האדם להתבסס על עובדות מוכחות. ההוכחה הלוגית והאמפירית אמורה היתה להיות הבסיס להכרעת חילוקי הדעות.

ואולם בעידן הקורונה, חווה העולם ה”נאור” כולו, קצר תקשורת מוחלט. שום מחקר, שום הוכחה אמפירית ו/או לוגית, לא ישנו את דעתם של בני האדם, על אף שגדלו על ברכי הנאורות ורואים עצמם מחויבים למציאות החומרית ולהגיון האנושי בלבד.  מה הולך כאן? האם כבר היינו פעם בסרט הזה?

דוגמה

בעת כתיבת שורות אלה, אנו מתבשרים בישראל על הכוונה להכביד את ידה של הממשלה על האוכלוסיות שבחרו שלא לאפשר את הזרקתם בתרכיב הנסיוני של חברת ‘פייזר’ המתיימר לחסנם מפני הקורונה. היושב על כס ראש הממשלה בישראל, אף מבקש לכפות עליהם בחוק את הזריקה הזו. 

והוא לא הראשון. הראשונים לעשות זאת (בעולם המערבי) הם האוסטרים והיוונים. נראה כי גרמניה שוקלת אף היא בכל הרצינות את המהלך הזה. בחלק מן המחוזות באוסטרליה, כבר הוקמו מחנות הסגר בהם נאסרים האזרחים הסוררים המתעקשים לשמור בידם את ריבונותם על גופם.

כלומר מדובר כאן בתהליך שבו ידן של רוב ממשלות העולם החופשי והנאור, הולכת וכבדה, הולכת ושוללת את זכויות האדם, של אלו שבוחרים שלא להזריק לגופם חומר שאינם חפצים בו – כשהסיבה לכך היא כביכול “מדעית”.

ואולם מדובר בתהליך בלתי הגיוני בעליל, תהליך העומד בניגוד גמור לעובדות המתבררות, ולניסיון המר עם החומר הזה! 

אם כשפרצה הקורונה אל חיינו, ניתן היה לטעון כי מדובר כאן במשוואת ערכים שבה יש לאזן בין זכויות האדם של הפרט, לבין צורכי הכלל, הרי שבעת כתיבת שורות אלה (כמעט שנתיים אח”כ) כבר ברור לכל בר דעת, כי לזריקה הזו, אין השפעה של ממש על העברת הנגיף מאדם לאדם וגם מי שקיבל אותה מוסיף להידבק ולהדביק. מנגד, הולך ומתברר כי ההזרקה הזו מלווה בסיכון משמעותי להתפתחותן של תופעות לוואי קשות מנשוא – כולל רבבות מקרי מוות שדווחו במערכות הדיווח הרשמיות של ארה”ב ואירופה((https://vaers.hhs.gov/ || https://openvaers.com/)). בנוסף לכך ברור לכל, כי אוכלוסיות צעירות, ובמיוחד ילדים, אינם נמצאים בשום סיכון משמעותי מן הקורונה((https://pecc.org.il/docpdf/positionstatement_childvac/)).

כלומר אם בתחילת הדרך, הסכנה לא היתה ברורה דיה וה”חיסון” נחשב ‘יעיל ובטוח’, ניתן היה לטעון שמשוואת הסיכון מהקורונה לעומת הסיכון מהחיסון, נוטה “לטובת” הקורונה (כלומר שהקורונה מסוכנת יותר מהחיסון). ואולם כיום, כשאנו יודעים בוודאות – אלו אוכלוסיות נמצאות בסיכון ואלו אינן בסיכון כלל((https://www.medrxiv.org/content/10.1101/2021.07.08.21260210v1 || https://www.nature.com/articles/d41586-021-01897-w)). כיום, כשאנו יודעים שה”חיסון” רחוק מלהיות יעיל, רחוק מלהיות בטוח, וככל שהאוכלוסיה צעירה יותר – גם כלל לא נדרש – מדוע הוויכוח בכלל מוסיף להתקיים? מדוע מוסיפים השלטונות להתבצר בעמדתם ה”מדעית”?

לא יעיל, לא בטוח, ולא נדרש…

ואולם הדיון המדעי, מוביל לדיון החשוב ממנו – הדיון הערכי. כאן המשוואה אינה בין מסוכנות המחלה לעומת מסוכנות הזריקה, אלא בין זכויות הפרט לזכויות הכלל. ככל שהסכנה מן הפרט על הכלל פוחתת, כך גובר משקל זכויות האדם שלו, כבודו וחירותו.

בעולם הנאור והרציונאלי שאליו נולדנו, ניתן היה לצפות, שנוכח המציאות המתבררת באופן כל כך מובהק ועל פי כל המדדים האפשריים, תיטה אותה משוואת ערכים – שבה יש לאזן בין זכויות האדם של הפרט, לבין צורכי הכלל –  תיטה היא יותר ויותר לטובת זכויות האדם של הפרט.

• כשהתברר שהלא מוזרק אינו מסכן את הכלל יותר מהמוזרק((https://brownstone.org/articles/16-studies-on-vaccine-efficacy/)), 

איזה זכות מוסרית מאפשרת לנו לפגוע בזכויותיו?

• כשהתברר שהמוזרק מסכן עצמו מעל ומעבר לכל שהכרנו בחיסוני העבר, 

איזה זכות מוסרית מאפשרת לנו לאכוף עליו לעשות זאת?

• וכשהתברר שהצעירים – ובמיוחד הילדים – אינם נמצאים בשום סכנה ממשית מן הקורונה, 

איזו זכות מוסרית נותרה, בכדי להצדיק את ההזרקה בכפיה (באמצעות התו הירוק) של החומר המסוכן הזה – ועוד לילדים!?

ואולם המציאות טופחת במלוא עוזה על פנינו. ככל שהניסיון וההגיון שוללים את המשך בולמוס ההזרקות שלוח הרסן, כך הולכת משוואת הערכים האמורה לנטות עכשיו במובהק לטובת זכויות האדם –  כך הולכת היא ונוטה יותר ויותר לטובת רמיסת זכויות האדם, על מזבחו של צורך לא הגיוני ולחלוטין לא מציאותי  – של הכלל.

השאלה

כיצד אם כן קרה, שככל שההזרקה מתבררת כלא יעילה, לא בטוחה ולא נדרשת – כך גוברים והולכים אמצעי הכפיה הדרקוניים לאכיפתה? 

ככל שההזרקה מתבררת כלא יעילה, לא בטוחה ולא נדרשת – כך גוברים והולכים אמצעי הכפיה הדרקוניים לאכיפתה?

במשטרים טוטליטריים, השאלה הזו אינה במקומה. הגיונו של המשטר נמצא אז במחוזות אחרים. 

סטלין לדוגמה, הרג מאות אלפי עובדי כפיה, בפרויקטים שלא נעשה בהם כל שימוש. איננו מחפשים היגיון אנושי במחוזות הללו. 

אולם כשמדינות דמוקרטיות מאמצות את כל המאפיינים של משטרים טוטליטריים, כשעקרון הפרדת הרשויות מתרסק, וגם הרשות המחוקקת וגם הרשות השופטת (כמו גם ה”רשות” המשדרת…), במקום לעמוד על המשמר, מתגייסות כולן לצידה של הממשלה, בהשלטת הטוטליטריזם החדש, כשהיושב על כס ראש הממשלה מעניק למי שבחר לעמוד על זכותו שלא להחדיר לגופו חומר שאינו מעוניין בו, מעמד של מחבל עם תת מקלע, כשהוא קורא להורים לריב אלו עם אלו וכשהדבר חוזר על עצמו בפיותיהם של שדרני תקשורת – מעורר הדבר סימן שאלה גדול וכואב.

ואולם השאלה האמיתית אינה מופנית כלפי הממשלות הדמוקרטיות. אחרי ככלות הכל, מנהיגים דמוקרטיים אינם עשויים מחומרים שונים ממנהיגים טוטליטריים. יצר השררה תמיד שם, וכשנקראת בידי מנהיג ההזדמנות להאדיר את כוחו על חשבון זכויות האדם של אזרחיו, תחת הכסות של אויב הניצב בשערי העיר – אויב ללא פרצוף, אויב שמאיין את האופוזיציה ומאדיר את כוחו – סביר כי הטוב שבמנהיגים יתקשה אז לעמוד בפיתוי. כוח רוצה תמיד עוד כוח – וזה נכון גם במשטרים דמוקרטיים.

כך שהשאלה באמת אינה מופנית אל המשטר, גם לא זה הדמוקרטי. היא מופנית יותר, אל הרשויות האמורות לפקח ולאזן את כוחו (הפרלמנט והמשפט – כמו גם התקשורת, האקדמיה ועולם הרוח)

ובייתר שאת מופנית השאלה אל רוב האוכלוסיה, אשר מצטרפת מרצונה החופשי לתהליכים הללו.

נדייק אם כן את השאלה. כיצד קרה, שעל אף שמדיניות הממשלות הדמוקרטיות בטיפול במשבר הקורונה –  החל מהסגרים, הבידודים והבדיקות, וכלה בבולמוס ההזרקות – הוכחה כמנותקת מן המציאות, כמזיקה וכמסוכנת((https://rb.gy/jc7b0z)), מוסיף רוב הציבור לשתף עמה פעולה, להצדיק אותה וחלקו אף תוקף את מי שאינו נוהג כך? 

מה פשר ההיפנוזה הזו? כיצד נבנה אותו מסך של זכוכית משוריינת, עבה ואטומה, המפריד כיום בין רוב בני האדם לבין מיעוטם? מדוע קול ההיגיון אינו מצליח לגשר ביניהם?

תוכנת ההפעלה של האנושות

כמו מחשב, כך גם האדם, זקוק לתוכנת הפעלה. התודעה האנושית זקוקה לרעיון מכונן שיתווך בינה לבין המציאות, רעיון שנותן לה פשר, רעיון שמאפשר לו לארגן את העובדות המתגלות לעיניו ומספק מסגרת שמתוכה ניתן להתייחס אליהן. 

תוכנת ההפעלה הזו יכולה להיות אמונה פגאנית, כזו המסבירה את המציאות הנגלית כמאבק איתנים בין האלילים השונים. היא יכולה להיות האמונה היהודית באל האחד והפרשנויות השונות שקיבלה דרך בנותיה – הנצרות והאסלאם, והיא יכולה להיות גם האמונה באדם ובתבונתו לבדה.

אפשר לומר כי תוכנות ההפעלה האנושיות המוכרות הן: הפגאניות, המונותאיזם והאתאיזם. 

לכל אחת מה”תוכנות” הללו, מאפיינים שונים וכל אחת תיתן למציאות פרשנות שונה ודרך שונה להתנהלות מולה.

הפגאניות, ששוללת קוד מוסרי יחיד ועליון על כל בני האדם באשר הם, מובילה תמיד לשעבוד החלש לחזק (זה שמשליט את סולם הערכים שלו). לכן פגאניות מעודדת ריצוי וצייתנות עיוורת.

המונותאיזם (היהודי) מושתת על ההיפך מזה. כלומר על דיאלוג בלתי פוסק בין האדם לאל, על שאלת שאלות ועל שותפות בבניין העולם. “חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע חָלִלָה לָּךְ הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט ?!” מזדעק אבינו אברהם כלפי האל האחד שאת בשורת מלכותו יצא לבשר((בראשית יח כה)).

האתאיזם – מבקש להישען על התבונה האנושית לבדה, ואולם מצוי כל העת בסכנת התדרדרות לפגאניזם (כשהאדם מחליף את האל והופך לאליל בעצמו) ולתוצאותיו.

אמנם נדמה לנו כי תוכנת ההפעלה של האנושות תחת כנפי עידן הנאורות, היא התבונה האנושית, ואולם מסתבר כי לא כך הם פני הדברים. 

עידן הנאורות נחלק באופן גס לעידן המודרני, הפוסט מודרני והפרוגרסיבי.

העידן המודרני הדמוקרטי (בשונה מזה הקומוניסטי, הפאשיסטי והנאצי)  –  לא ביטל את קיום האל אלא הפך אותו מציבורי לפרטי (או לכל היותר קהילתי). רבים מהוגי העידן הזה היו אנשים מאמינים. ארה”ב של אמריקה, שהחלה את דרכה מתוך יישום חדשני של רעיון הנאורות המדינית – כלומר אומה אזרחית על יסוד טריטוריאלי במקום אומה אתנית על יסוד דתי – נוצרה כמדינה חילונית מאוד, למרות שרוב אזרחיה היו דתיים, והיא לא ראתה בכך שום סתירה.

בין מאפייני המודרנה, היו החתירה לאמת אובייקטיבית – אמת מדעית. 

לצד הכפירה בחוסר הרציונאליות של הדת, לצד חוסר יכולתה של המודרנה לקבל את אי ההתאמה שבין הדת למציאות הנגלית לחושים ולהיגיון האנושי, התקימה במודרנה ההנחה כי מציאות אובייקטיבית שכזו אכן קיימת. במובן זה יכלו המודרניות והאמונה לחיות זו לצד זו. שכן מציאות היא למעשה שמו החילוני של האל (המדבר אלינו באמצעותה). בביטויים כמו “הטבע ברא” או “המצפון האנושי”, ובביטויים כגון “אלוהים ברא” או “האלוהים שבקרבו” – יש יותר חפיפה מאשר סתירה

החילוני מביט אל האל במשקפי המציאות, והדתי מביט אל המציאות במשקפי האל.

“השכנוע העמוק הזה בנוכחותו של כח תבוני עליון, המתגלה ביקום שאינו ניתן להבנה, הוא אידיאל האל שלי” (אלברט איינשטיין, ניו-יורק טיימס 19.4.1955)

החילוני מביט אל האל במשקפי המציאות, והדתי מביט אל המציאות במשקפי האל.

המעבר מן העידן המודרני לשלב הפוסט מודרני, קיעקע את הנחת היסוד לפיה מתקיימת אמת אחת במציאות. “הפוסטמודרניזם חותר תחת יכולתו של המדע לגלות את האמת, מפורר מוסדות סמכות חברתיים ותרבותיים, מייחס משמעות רבה לשפה ולטקסט, תוהה על קיומן של “תרבות גבוהה” ו־”תרבות נמוכה”, מדגיש את הסגנון על פני התוכן, מעלה אי בהירות בנוגע לזמן ומרחב ועוד” (ויקיפדיה)

אם העידן המודרני צמצם את מרחב הרלוונטיות של האל, לזה הפרטי בלבד, הרי שהפוסט מודרניזם שבא בעקבותיו, כרת גם את נקודת ההשקה של המודרנה עם האלוהות, כלומר הוא כרת את נוכחותה של מציאות אובייקטיבית אי שם בסיפור.

הפוסט מודרניזם סבר מן הסתם שברירת המחדל האנושית התבונית, תוסיף ותשמר את עולם הערכים וזכויות האדם שזכה בהם העולם החופשי בעידן הנאורות ובמהפכות – האמריקנית והצרפתית.

ואולם מה שהתפתח מן הנאיביות של הפוסט מודרניזם, הוא אנרכיזם פרוגרסיבי אלים מצד אחד, והתרסקות הדמוקרטיה וערכי החירות – מצד שני.

התפיסה לפיה ‘כל אחד והאמת שלו’ כי – ‘הכל כאילו כזה’…היא תפיסה השוללת מן האדם את היקר לו מכל – את המשמעות. אין משמעות ללא מטרה במציאות שניתן לשאוף אליה.  בעולם חסר נקודת ייחוס חיובית – כלומר מציאות/אל, נותר רק הייחוס השלילי. מכאן קצרה היתה הדרך לחיפוש משמעות בתפיסה הרואה בכל המהויות והזהויות הקיימות – אויב שיש להכריע ולנתץ. לא עוד הטלת ספק כמצוות הפוסט מודרניזם, אלא הכרעה כמצוות הפרוגרס. 

כך הופיע בשמי חיינו פוליטיקת הזהויות, שתחת מעטה סמיך של ניסוחים מפותלים, מקדשת מלחמת שמד נצחית בין משעבדים למשועבדים, בין גברים לנשים, בין שחורים ללבנים, בין הומואים לנורמליים בין כולם לכולם. 

נשמע מוכר? מלחמת מעמדות? מהפכה מתמדת?

עוד נגיע לזה…

 עכשיו כשהגדרת המשעבד אינה (רק) מעמדו הכלכלי, אלא מינו, צבע עורו, לאומיותו, ונטיתו המינית (הנורמלית רחמנא ליצלן…) – אין יותר לאן לברוח…

לא מומלץ להיוולד כיום, לבן, גבר ו’סטרייט’ – בארה”ב.

כך תחת מעטה של מלחמה בגזענות, ובאפליה על רקע מיני, חזרו אלה אל המגרש – ובשער הראשי (אפליית גברים וגזענות כלפי לבנים, אינה נחשבת כמובן…). כל העולם הפך זירת מלחמה – מן השירותים הנפרדים במקומות ציבור, ועד למושגי האב והאם בטפסים הממשלתיים.

הגענו אם כן לשלב ההיסטורי שבו תוכנת ההפעלה של האנושות, התודעה שדרכה היא מבינה ומגיבה למציאות, אינה מבקשת אמת מדעית אובייקטיבית, אינה סובלנית כלפי “אמיתות” שונות אלא יוצאת לקרב ומפרקת את כל אבני הבניין הבסיסיות של הזהות האישית והחברתית – כלומר היא מפרקת את הזהות האנושית (בשר זה רצח…), את הזהות המינית, את הזהות המשפחתית ואת הזהות הלאומית.

אין זו הפעם הראשונה שבה מחליטה חברה אתאיסטית בעידן הנאורות, לפרק את מבני החברה המוכרים עד ליסוד, ולבנותה בכוח מחדש על יסוד מבנים מומצאים חדשים. למלחמת (פוליטיקת) הזהויות של הפרוגרס, קדמה מלחמת המעמדות של הקומוניזם. התוצאה היתה אובדן מוחלט של חירות האדם שהובילה תמיד וללא יוצאי דופן, לטוטאליטריזם רצחני.

זהו המדרון החלקלקל שבו נמצאת עכשיו האנושות. מבחוץ ירוק ומבפנים אדום – וזה לא אבטיח… זה אדום מדם. 

האדם הגלובלי 

על מה ישעין האדם את זהותו, כשכול מסגרות הזהות הישנות ניטלו ממנו. אם לא ברור מה ההבדל המהותי בינו לבין כלבו (למשל((https://www.mako.co.il/news-law/legal/Article-f7c540c3a329221004.htm))), אם זהותו המינית חסרת משמעות. אם משפחה יכולה להיות כל דבר, ואם לאומיות היא בכלל סוג של פרימיטיביות מאוסה – מה הוא האדם הזה? למה הוא שייך? מה הופך אותו למישהו?

התשובה שסיפרנו לעצמנו היא שהאדם החדש הוא ‘אזרח העולם’. כל השאר קטן עליו. נקודת הייחוס של האדם הפרוגרסיבי היא הגלובוס הגדול. הטכנולוגיה מאוד מקלה עלינו לדמיין לעצמנו מציאות שכזו. עידן האינטרנט וה’זום’, ביטל חלקים נרחבים מן הצורך להתנייע. גם כשכבר יש צורך שכזה, הרי שהתנועה הבין-לאומית הפכה לזולה ופשוטה מאוד. ניתן לעבוד בצד הזה של העולם, לגור בצידו האחר ולנפוש בצד השלישי. העולם שייך ל’ניידים’.

כמה נפלא. השתחררנו מן הלאומיות הפרימיטיבית ומעתה אנו אזרחי העולם הגדול… הפטריוטיות שלנו עברה טרנספורמציה, ומעתה נתונות דאגותינו לכדור הכחלחל שלנו, הרבה יותר מאשר לחצר הלאומית האחורית – הקטנה, המשעממת והמיותרת שלנו. 

המשלחת הישראלית לוועידת האקלים היא השניה בגודלה בעולם…. השרה לאיכות הסביבה מודיעה כי לא יהיו בישראל יותר חיפושי נפט – העולם הגלובלי עובר לקדמת הבמה ולא נוציא יותר מארצנו הקטנטונת נפט שעלול לזהם את הגלובוס…

שכחנו, שדרך זהותו הלאומית, זוכה האדם בחירותו. שכחנו עד כמה מסרו אבותיהם המייסדים של אומות החירות את נפשם, בכדי לזכות באותה חירות לאומית. בנזיד עדשים העברנו את הריבונות, שכל כך הרבה דורות כמהו לה וכל כך הרבה דם נשפך עבורה, לגופים בין-לאומיים כגון בית המשפט הבין לאומי בהאג, ארגון הבריאות העולמית, הפרלמנט האירופאי – ארגונים שאיש לא בחר בהם. 

חברות המדיה הגדולות, ריכזו בידן עוצמה בלתי נתפסת ושליטה מוחלטת בנפשו ובתודעתו האדם הגלובלי. 

חברות התרופות (התעשיה הגדולה בעולם כיום) ריכזו בידן עוצמה בלתי נתפסת ושליטה מוחלטת בגופו של האדם הגלובלי.

אותו אדם נייד שניתק משורשו הלאומי, האדם הגלובלי שנדמה היה לו שכל העולם בכף ידו וכבר אינו מוגבל בכבלי הלאומיות, מצא עצמו מנותק מן המרחב המעניק לו את חירותו, המרחב שמדבר בשפתו, המרחב שחי את תרבותו, המרחב שיש לו את היכולת לבחור ולהשפיע דרכו על חייו וגורלו. האדם הגלובלי מצא עצמו חשוף יותר מאי פעם לשליטה עולמית מרכזית של גופים על לאומיים.

האדם הגלובלי שנדמה היה לו שכל העולם בכף ידו וכבר אינו מוגבל בכבלי הלאומיות, מצא עצמו מנותק מן המרחב המעניק לו את חירותו,

הרעיון לפיו מדינה דמוקרטית ריבונית, תחתום הסכם סודי ומושחר עם חברה מסחרית ותהפוך את אזרחיה לעכברי המעבדה שלה, לא היה מתקבל על הדעת בשנים עברו. ואולם בעידן האדם הגלובלי, הפכו זכויות האדם, כבודו וחירותו – לעפר ואפר. 

התודעה הגלובלית שנשאה בכנפיה בשורה מזוייפת של חופש מזהות לאומית (ומכל זהות אחרת), חייבת היתה לבשר בסופו של דבר את השיעבוד הכבד ביותר שידעה האנושות.

כי אין חירות בלי זהות. קונסטרוקציית הזהויות של האדם – מהאנושית ועד ללאומית – היא זו שבאמצעותה זוכה הוא בחירותו. לא בכדי הפכנו למספרים כשנכנסנו בשערי אושוויץ. אדם ללא זהות הוא אדם שניתן בקלות לשעבד.

התשובה

וזוהי התשובה לשאלתנו. אותה היפנוזה מוזרה שבה העובדות כבר לא משנות דבר. הזכוכית המשוריינת שאינה מאפשרת שיח מבוסס מציאות. השיח המדעי הביקורתי שכבר איננו בנמצא((בכל רחבי העולם מוחרמים מדענים וחוקרים המשתדלים לומר דעה הפוכה. דוגמאות בולטות בישראל הן ד”ר מיכל הרן, אנשי התארגנות מח”צ (מועצת החירום הציבורית) ועוד.)). הדעה השניה שאינה נמצאת כלל בערוצי התעמולה התקשורתיים – הם כולם תוצאה של אותה תודעה פרוגרסיבית שקנתה שביתה בנפשנו.

ויתרנו על המציאות העובדתית – שהרי הכל בעיני המתבונן,

ויתרנו על הזהות האישית והלאומית – כשהפכנו לאזרחי העולם 

ויתרנו על החירות ומסרנו את גורלנו ביד גופים וחברות בין-לאומיות השולטים שליטה ללא מיצרים בנפשנו ובגופנו כאחד.

כל הוויכוחים חסרי התוחלת, סביב הקורונה ושאלת החיסונים, מתנהלים במרחב חסר משמעות. כי כל המחקרים, העובדות וההוכחות מניחים כי כללי המשחק הם ההוכחה הלוגית והאמפירית. ואולם כללי המשחק השתנו מן היסוד. אנו חיים כיום בעולם שאינו מחשיב ואינו מחפש את האמת המדעית – כלומר אנו חיים בעולם שאין בו מציאות. הכל מדומיין ולבעלי השליטה בדמיון ובגוף (חברות המדיה והפארמה) יש את מלוא הסמכות להשליט את דמיונם על הבריות – משום שהבריות כבר איבדו את תודעת חירותם וממילא את יכולתם להתנגד.

לבעלי השליטה בדמיון ובגוף (חברות המדיה והפארמה) יש את מלוא הסמכות להשליט את דמיונם על הבריות – משום שהבריות כבר איבדו את תודעת חירותם וממילא את יכולתם להתנגד.

אם ב 1976 הורד מן המדף החיסון נגד שפעת החזירים לאחרכמה עשרות  דווחים  על תסמונת גייאן-בארה  ( GBS ) שגרם,

אם ב 1999  הורד מהמדף החיסון כנגד רוטה-וירוס ( Rotavirus ) בעקבות דווחי מוות מעטים יחסית במערכת הדווח האמריקנית הרשמית VAERS, 

הרי שכיום, לאחר רבבות דווחים באותה מערכת, על מקרי מוות של בני אדם שקיבלו את הזריקה הנסיונית של פייזר, יותר דווחים מכל שדווח על כל החיסונים יחדיו מאז הקמתה של מערכת הדווח הזו לפני 30 שנה…לא זו בלבד שהזריקות הללו לא מושלכות לפח האשפה, אלא שהן נאכפות בברוטליות גוברת והולכת.

בעולם הפרוגרסיבי – ממשיכו המודרני המתוחכם של האידאולוגיה הקומוניסטית –  בעולם שאין בו אלוהים ולכן בו אמת, בעולם כזה נעדר גם הצדק ולמוסר כבר אין בו מקום. 

בעולם הרע הזה, שבו השליטה הגלובלית ניתנת ביד הכפירה המוחלטת בסולם ערכים טרנסנדנטלי – כלומר בעשרת הדברות – נעלם ואיננו הדיבר ‘לא תרצח’. 

סין זה כאן…

כשמסבירים לקומוניסט או לאיש שמאל רדיקאלי, כי הקומוניזם, בכל מקום שבו קיבל לידיו את השליטה, הביא ליותר מוות מכל אידאולוגיה אחרת בדברי ימי האנושות – תשובתו הלקונית תמיד תהיה, ‘אכן היו כשלים אך הבעיה אינה בתאוריה אלא ביישום…’. כך הסביר בעבר ח”כ דב חנין, כך מסביר כיום ח”כ עופר כסיף – וכך בלשון כזו או אחרת מסבירים כולם.

כלומר מדובר באוטופיה שאינה רואה צורך להתחבר למציאות. הקומוניזם לא ראה בעיה בשכתוב קבוע של ההיסטוריה על פי צרכיו. זוהי אידאולוגיה שמובילה בהכרח למוות סיטונאי – “כי אמרתי רק אין יראת א-לוהים במקום הזה והרגוני” (אברהם אבינו –  בראשית כ. יא.).

התהליך שאנו עדים לו, מזכיר בצורה מבהילה את התהליך הקומוניסטי. הקומוניזם הוא אחד מארבע הדתות החילוניות שביקשו לתת משמעות לעולם הנאור שדחק את האל אל המרחב הפרטי (הדמוקרטיה, הקומוניזם, הפאשיזם והנאציזם). 

אל אותו מקום אתאיסטי ואלים, שאליו הגיע הקומוניזם בראשית המאה העשרים – באמצעות כדורי רובה, מגיע בראשית המאה העשרים ואחת – וללא כל התנגדות –  הפרוגרסיביות, והיא עושה זאת באמצעים מתוחכמים, הרבה יותר, יעילים הרבה יותר, וגלובליים להחריד. 

כמו בקומוניזם גם בתהליך שאנו חווים כיום, אין שום מקום לטעויות. כפי שאלוהים לעולם לא טועה ואיש הדת יתאמץ להסביר בהגיונו מדוע, כך גם בקומוניזם ובהמשכו הפרוגרסיבי, מגרשיו ויורשיו של האל לעולם אינם טועים…  הנשבים בקסמם תמיד ימצאו דרך להסביר מדוע. 

לונג קוביד – פימס – אומיקרון, תמיד ימצא הסבר מדוע בכל זאת – חיסונים חיסונים חיסונים.

כמו במהפכה הקומוניסטית, גם במקבילתה הפרוגרסיבית – כלומר במהפכת הקורונה –  נמצא האוייב הפנימי ותמיד ילכו אמצעי הדיכוי ויחריפו ככל שההתנגדות תקטן. 

פעם היו אלה הקונטרא-רבולוציונים (הלבנים) היום אלה הבלתי מחוסנים. לא הסכנה מהמתנגדים גורמת לרדיפתם, אלא עצם הצורך במלחמה מתמדת. “אני רוצה שהורים יריבו אחד עם השני” (נפתלי בנט)

כמו הקומוניזם שנלחם את מלחמת המעמדות, כך מחליפו המודרני נלחם את מלחמת המחוסנים בלא מחוסנים.

כמו בקומוניזם שבו המציאות ההיסטורית העובדתית והמדעית, נקבעת על ידי החזקים, כך גם בחשיכה החדשה ישנה שירדה על עולמנו – הנתונים והעובדות הם כחומר ביד היוצר.

כדי לסיים את סאגת הקורונה, צריך פשוט לצאת מן החלום הרע הזה ולשוב לחיים. מי שחולה שיישאר בבית, ישתה מרק עוף וייקח תרופות שנמצאו יעילות. זהו. ואולם הדבר בלתי אפשרי.

כדי לסיים את סאגת הקורונה, צריך פשוט לצאת מן החלום הרע הזה ולשוב לחיים. מי שחולה שיישאר בבית, ישתה מרק עוף וייקח תרופות שנמצאו יעילות. זהו.

ואולם למדע ולבריאות אין כל קשר לתהליך המתרחש כאן. הכח הטוטאליטרי החדש, הקומוניזם בתצורתו המתוחכמת יבקש תמיד עוד ועוד כח ושליטה. כי ככה זה כשהחלפת את האל – אתה חייב להגיע אל הכח האבסולוטי. לכן זה לא הולך כך סתם להסתיים כשתסתיים ה”מגיפה”. זה לא הולך להסתיים כי המגיפה אינה הסיבה, המגיפה היא האמצעי.

רבים מנסים לאחוז את המפלצת בזנבה ולתת לתהליכים פשר הגיוני. בראש ההסברים לתהליך המטורף שחווה האנושות נמצא כמובן השוחד העמוק שחברות הפארמה שיחדו את העולם הרפואי, התקשורתי והפוליטי, במשך שנות דור. מעבר לכך עלות כל העת תיאוריות קונספירציה הגיוניות יותר והגיוניות פחות.

ואולם לא העכבר גנב אלא החור גנב((תלמוד בבלי במקומות שונים.)) התודעה הפרוגרסיבית היא שיצרה את המצע עליו גדל הקומוניזם החדש. הקורונה הפכה את המלחמה לגלויה וסיפקה למהפכה הקומו-פרוגרסיבית את האוייבים הנדרשים. וכמו המהפכות הקומוניסטיות בעבר – גם זו הנוכחית הולכת ועורמת בעולמנו הר ענק של גוויות. אינני יודע עד כמה מהפכת הקורונה מתוכננת או ספונטנית. בין אם כך ובין אם כך – ה”חור” הפרוגרסיבי הוא שגנב – העכברים באו אח”כ.

לא בכדי נולד הנגיף בסין – המעצמה הקומוניסטית העולמית, שהפכה את מליארד וארבע מאות מליון תושביה, לאבק אדם. 

כבר זמן רב שסין אינה מיצאת לעולם החופשי רק צעצועים אלקטרוניים ומוצרי צריכה. סין מייצאת ערכים. 

מחנות ההסגר באוסטרליה, לא היו בגדר האפשר אם העולם לא היה משלים קודם לכן עם מחנות הריכוז ועבודות הכפיה למליוני סינים. 

הזילזול המוחלט בריבונות האדם על גופו, לא היה מתאפשר אילו יצא העולם למלחמת חורמה כנגד קצירת האיברים הסיטונאית של “מתנגדי משטר” ומכירתם לכל המרבה במחיר.

כשאינך נלחם ברשע, אתה הופך לחלק ממנו.

“העולם לא יחרב בגלל אנשים רעים, אלא בגלל אנשים טובים שעמדו מן הצד” (אלברט אינשטין)

מחנות ההסגר באוסטרליה, לא היו בגדר האפשר אם העולם לא היה משלים קודם לכן אם מחנות הריכוז ועבודות הכפיה למליוני סינים. 

הזילזול המוחלט בריבונות האדם על גופו, לא היה מתאפשר אילו יצא העולם למלחמת חורמה כנגד קצירת האיברים הסיטונאית של “מתנגדי משטר”בסין.

האידאולוגיה הקומוניסטית הסינית מתדלקת את עולם הערכים של האידאולוגיה הפרוגרסיבית שממשיכה אותה.

כיצד זה ייגמר

את המכתב הבא קיבלתי מעוקב מודאג:

” מה המשימה של האנשים הערים למה שקורה פה?

אני לא יודע איך להמשיך לחיות את החיים שלי כשאני ער למה שקורה בכל העולם.

אני לצערי מבין טוב מאוד מה קורה פה ולא משנה כמה אני רוצה להתכחש למציאות הנוראית, אני לא יכול להתכחש לאמת.

אני לא יודע איך אנחנו הולכים לשרוד את זה. הלכתי לאחת הקבוצות של פינקי פיינשטיין, ראיתי אנשים בדיוק במצב שלי והלב שלי נשבר עוד יותר.

אני זקוק למשמעות, למלא את החלק שלי בעולם בתקופה הנוראית הזאת. אני לא יכול להמשיך לחיות כמו שהייתי חי עד היום.

אתה בין האנשים הבודדים שאני עדיין מקשיב להם והייתי רוצה לשמוע את דעתך.”

“כל שאני יכול לומר הוא שאסור לאבד את האמונה באל הטוב” – עניתי –  “לא אמונה פסיבית במשיח, אמונה שמובילה לדטרמניזם שאנן – זו לא אמונה, זו פשוט עצלות שמוליכה את אוחזיה אל האסון בעיניים עצומות לרווחה. 

“אני מדבר על אמונה מעשית, אמונה אופטימית שמונעת את הייאוש ונוסכת את הכוחות להשיב מלחמה שערה, להשיב מלחמה בכל הכלים הלגטימיים שעומדים לרשותנו. אנחנו חייבים להציל את עצמנו ואת סביבתנו.

קודם כל – במעגל האישי, לא להיכנע לרוע ולעריצות. להשתדל מאוד שלא לציית. לשלול כל העת את הלגטימיות של המהלכים המופנים נגדך. עכשיו – כשאתה מבין את התמונה הגדולה, אתה מבין שתמיד ילכו אתך עד לשלב שיניחו כי תהיה מוכן לעכל, ימתינו שתתרגל למציאות הנמוכה החדשה – ואז ידחקו אותך עוד יותר למטה”. “עלינו להתחבר גלויות עם אנשים שחשים כמונו. עלינו לשמור על ילדינו באופן גלוי((https://israeltomorrow.co.il/איך-למנוע-הזרקה-לא-רצויה-בבתי-הספר/)) לעזור זה לזה במציאת עבודה בחינוך ברפואה, לייצר קהילות. להתחתן, ללדת ילדים, להתעקש לחיות, ליצור להיות בני אדם.

המציאות כאוטית והיא לא הולכת להיות קלה. אבל השקר אין לו רגליים ואנו ננצח, כי בכל מחיר נשמור על חירותנו ואנושיותנו.

תמיד הרוע מכלא עצמו לבסוף. כמו הקומוניזם הסובייטי שלפתע התמוטט ונעלם, גם לטירוף הנוכחי יש תאריך תפוגה.

גם מלכנו דוד התמודד עם מציאות כזו, שבה נדמה היה כי כוחות הרוע אינם ניתנים לעצירה – וכך כתב נעים זמירות ישראל בתהילים:

א לְדָוִד: אַל-תִּתְחַר בַּמְּרֵעִים; אַל-תְּקַנֵּא, בְּעֹשֵׂי עַוְלָה.

ב כִּי כֶחָצִיר, מְהֵרָה יִמָּלוּ; וּכְיֶרֶק דֶּשֶׁא, יִבּוֹלוּן.

ג בְּטַח בַּיהוָה, וַעֲשֵׂה-טוֹב; שְׁכָן-אֶרֶץ, וּרְעֵה אֱמוּנָה.

ד וְהִתְעַנַּג עַל-יְהוָה; וְיִתֶּן-לְךָ, מִשְׁאֲלֹת לִבֶּךָ.

ה גּוֹל עַל-יְהוָה דַּרְכֶּךָ; וּבְטַח עָלָיו, וְהוּא יַעֲשֶׂה.

ו וְהוֹצִיא כָאוֹר צִדְקֶךָ; וּמִשְׁפָּטֶךָ, כַּצָּהֳרָיִם.

ז דּוֹם, לַיהוָה– וְהִתְחוֹלֵל-לוֹ:

אַל-תִּתְחַר, בְּמַצְלִיחַ דַּרְכּוֹ; בְּאִישׁ, עֹשֶׂה מְזִמּוֹת.

ח הֶרֶף מֵאַף, וַעֲזֹב חֵמָה; אַל-תִּתְחַר, אַךְ-לְהָרֵעַ.

ט כִּי-מְרֵעִים, יִכָּרֵתוּן; וְקֹוֵי יְהוָה, הֵמָּה יִירְשׁוּ-אָרֶץ.

י וְעוֹד מְעַט, וְאֵין רָשָׁע; וְהִתְבּוֹנַנְתָּ עַל-מְקוֹמוֹ וְאֵינֶנּוּ.