עיר מקלט

מאת: מנחם מרדכי ישראלי

העולם הפרוגרסיבי של ימינו מנסה לייצר מצג שווא של שוויון, כל בני האדם שווים. רעיון השוויון נמצא כבר בגישתו המהפכנית של נפוליאון ומופיעה שוב בצורה אחרת לחלוטין בתורת קרל מרקס הקומוניסטית. (גם בתורה הקדושה מופיע השיוויון, אך זהו שיוויון מסוג אחר ולמען מטרה אחרת. ואכ”מ).

בעולם השיוויון יש תרבות “פוליטיקלי קורקט”, שם חייבים לכבד כל אחד באופן שווה, וצריך להזהיר לא להיות בדלן. לאמור: אל תהיה בדלן, פן תחשב גזען.

עידן הפרוגרס פירק עד יסוד את התא המשפחתי הנורמלי והטבעי, מעתה גבר וגבר יביאו ילדים (כמובן באמצעות תשלום לאשה שיקנו ממנה את ילדה והילד לא יזכה להכיר את אמו לנצח). גבר לא מחוייב לאשתו ואשה לא מחוייבת לבעלה. הכל פרוץ והכל מותר.

בעולם הפרוגרסיבי יש מקום גם ליהודים מבולבלים, זאת לאחר שיטשטשו את הגבולות ש”בין ישראל לעמים”. לשיטתם אין הבדל בין יהודי לגוי, היהודי הוא לא יהודי, הוא סך הכל אדם שווה ערך לכל הגויים.

בקיצור: העולם הפרוגרסיבי הוא עולם דימיוני חסר גבולות, בעולם המדומיין הזה כל בני האדם הם “כאילו” שוים. אמהמה, בסופו של דבר, חיות הטרף לוקחות את שלהם בכוח הזרוע, ועולם הפרוגרס ממשיך לשקוע בדמיונותיו הורודים שהכל טוב ושיוויוני.

הדיון דלהלן יהיה נטול תרבות “הפוליטיקלי קורקט”, ויעסוק בחידוד ה”גבולות” ו”הבדלות” לאור מצות “עיר מקלט”.

ובכן, הנה הלכה לא שיוויונית (“גזענית”, אם תרצו) המופיעה במשנה (מכות ב.ג.) וברמב”ם (הלכות רוצח ה.ד.):
ישראל שהרג ישראל, גולה לעיר מקלט.
ישראל שהרג גר תושב, גולה לעיר מקלט.
גם גר תושב שהרג גר תושב, גולה לעיר מקלט.
אך גר תושב שהרג ישראל, אינו גולה אלא נהרג.

מיהו גר תושב? גר תושב הוא גוי המתגורר בארץ ישראל.

גם בתקופת הנביאים והמלכים, מלכות בית דוד ומלכות ישראל, היו גויים שגרו בארץ ישראל, זאת לאחר שהם התחייבו לקיים שבע מצוות בני נח (שבע מצוות בסיסיות כמו “לא תרצח” “לא תנאף” “לא תעשה לך פסל” וכו’, מצוות אלו חייבים בהם כל בני האדם המתהלכים על כדור הארץ). הגרים התושבים בארץ ישראל לא היו יהודים כלל ועיקר (בשונה מגרי הצדק שהם נחשבים יהודים לכל דבר).

ועכשיו לגוף ההלכה התמוהה:
אם יהודי הרג בשגגה גר תושב – הוא יקבל עונש גלות לכפר על חטאו ושגגתו. אך אם גר תושב יהרוג בשגגה יהודי – דינו מוות.

למה ומדוע?
הוא בסך הכל שגג???

הרמב”ם טורח לציין סיבה וזה לשונו:
“גר תושב שהרג את ישראל בשגגה, אף על פי שהוא שוגג הרי זה (הגר תושב) נהרג (כי) אדם מועד לעולם”.

שמעתם סברא?!
האדם אחראי למעשיו – “אדם מועד לעולם”. אין כזה דבר להרוג בשגגה, הרגת – תּוּמַתּ.

רגע, וישראל שהרג בשגגה מה דינו? גולה לעיר מקלט, כי הוא הרג רק בשגגה. רק ההורג בזדון דינו מוות.

אז למה גר תושב שהרג ישראל בשגגה דינו מוות כי “אדם מועד לעולם”, בעוד כאשר ישראל הרג גר תושב בשגגה דינו גלות כי הוא בסך הכל שוגג? מה נשתנה שגגתו של הגר תושב משגגתו זה הישראלי? האם התורה שלנו “גזענית”?

בעומק יותר:
השאלה כאן היא לא רק שאלה גזעית וטכנית אלא שאלה מהותית, הרי אנו מתפארים בתורתנו הקדושה אותה אנו מכנים “תורת אמת”. האם זהו קו הצדק לעשות “איפה ואיפה”? דין אחד ליהודי ודין אחר לגר תושב שאינו יהודי?

ישנם כמה הסברים בעניין, עליהם אפשר להרחיב ולהעמיק עוד ועוד. אך נדמה שהמציאות הישראלית טופחת על פנינו את ההסבר הכי פשוט והכי לא “פוליטיקלי קורקט”.

והנה ההסבר במילה אחת: “זהות”.

בפרעות תשפ”א היו ריבוי התכתשויות והתקוטטויות בין יהודים לערבים, זה החל בטרור הטיקטוק שערבים החלו להכות יהודים לאור היום והמצלמה… ובהמשך במעשי הלינץ’ עד כדי רציחה ממש. אכן, יהודים נרצחו בארץ ישראל, בשל יהדותם.

אמנם, היו גם כמה מקרים בודדים (טיפה בים) שהתקבצו להם כמה נערי שוליים יהודים והחלו להכות ערבים סתם (מכות בלבד, מה שלא להתקרב לרצח בשום צורה). מעשה זה הוא לא יהודי ולא מוסרי בעליל, וראוי לכל גינוי.

אמהמה, בבואנו לראות את כתבי האישום מתגלה מחדל עצום, וכדברי הנביא (ישעיה ה.ז.) “וַיְקַו לְמִשְׁפָּט – וְהִנֵּה מִשְׂפָּח, לִצְדָקָה – וְהִנֵּה צְעָקָה”.

את רוב הפורעים הערבים לא תפסו. קשה לתפוס כ”כ הרבה פורעים ולהביאם לכדי מיצוי דין (ובפרט שלא רוצים לתפוס אותם…) וגם את כתבי האישום כתבו בנוסח מרוכך ועדין, כאילו היתה זו מריבה בין שני בני אדם באופן מקרי ושיוויוני… הפרקליטים טורחים להסיר כל רקע גזעני-לאומני מתוך כתב האישום של הפורעים הערביים.

וזה ממש במקביל לכתבי האישום נגד היהודים שהכו ערבים, ששם המניע הלאומני-גזעני מתנוסס ומרוח על כתב האישום.

עיוות הדין הזה מכונה בלשון הנביא “משפח”, זה מעצבן ומרתיח מקומם ומשפיל… מה בסך הכל רוצים היהודים? “וַיְקַו לְמִשְׁפָּט – וְהִנֵּה מִשְׂפָּח, לִצְדָקָה (צדק!!!) – וְהִנֵּה צְעָקָה”.”געוואלד”.

רק שעלינו לעצור ולשאול:
למה? מדוע המערכת כ”כ אטומה וסתומה?
או ליתר דיוק: למה המערכת מעוותת את עצמה לדעת???

עיוות הדין זה נוצר מן העובדה שמערכת “המשפח” הישראלית לא מכירה ולא מאמינה ב”לאום היהודי”, לשיטת מערכת רקובה זו היהודי הוא עוד אדם על הגלובוס, לאמור: “ככל העמים בית ישראל”, אין הבדל בין יהודי לגוי. בכך חושבת מערכת רקובה זו לזכות באהדת העולם. קרי: באהדת בני האדם הגויים ברחבי העולם. שהרי כאשר אנו מעוותים את הדין אצלנו אנו מכריזים לכל העולם “כמונו כמוכם”, הנה אנו מכבדים כל אדם (ערבי – “פרא אדם”) באשר הוא…

אי לכך, מתעלמת “מערכת המשפח” ביודעין מכך שיש כאן שני עמים הנלחמים זה בזה. שהרי אם יהיה ברור לכולם שיש כאן מלחמה בין שני עמים, העם האחד הוא עם הנצח העם המובחר העם המוסרי שקיבל את התורה ואת ארץ ישראל, והעם השני הוא העם הערבי הבא מארצות ערב צאצאי ישמעאל עליו הכריזה התורה “והוא יהיה פרא אדם”… הרי בזה ננציח את החילוק וההבדל בין יהודים לגויים, ואז לא נהיה כמו כל הגויים.

ואז, כאשר לא נהיה ככל הגויים, נהפוך הוא: נהיה נבדלים מהם, חלילה:
“מה יגידו עלינו הגויים?
מה נגיד אנחנו על עצמינו?
איך נסתכל על עצמנו במראה?
האמנם אנחנו כאלה גזענים ויהירים?
הלנצח נתבדל מן הגויים סביבנו?
כחרדים חשוכים ובדלנים נחשב…

אויה.

קיצור: שורש הבעיה הוא הרצון להדמות לכל הגויים “ככל העמים בית ישראל”, ומזה נולד ריקוד ה”מה יפית”, היא תרבות ה”פוליטיקלי קורקט”. צריך למרוח מייק-אפּ על העם היהודי, לייפות אותו שיהיה דומה לגויי הארצות. אי לכך אסור לנו “חלילה” להתגזען על הערבים כי אז כולם יגידו “הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב”.

ומכאן בחזרה לערי מקלט.

אפשר היה לתרץ את ההבדל בין יהודי ההורג בשגגה לגר תושב ההורג בשגגה באופן פשוט: כאשר ילד מביא חבר לביתו, ולפתע פורצת מריבה בין הילד לבין חברו האורח, אמנם ברור שהורי הילד יתערבו ויפרידו בין הניצים. ברור אמנם שאם יש צד אשם, הוא יישא בעונשו אך העונש לא יהיה מידתי ושווה. כי גם אם ההורים יראו צורך להעניש ילדם בכל זאת הילד יישאר בביתו, בעוד הילד האורח ילך מן הבית.

כך גם בענין ערי מקלט, ברור שיש עונש לרוצח בשגגה, בין אם הוא גר תושב ובין אם הוא יהודי. אך העונש לא יהיה מידתי, היהודי הוא בן בית בארץ הזו ואם הוא רוצח בשגגה הוא יקבל עונש לעמוד בפינה (לגלות לעיר מקלט) בעוד הגר תושב הוא אורח ואם הוא ירצח בשגגה הוא יגורש מן הארץ (מוות).

אך אין המשל דומה לנמשל, שהרי במשל מדובר בקטטה בה יש צד אשם, בעוד הנמשל עוסק בהריגה בשגגה ולא בזדון.

אז אמנם הגר תושב אינו בן בית בארץ הזו, ואמנם אם הוא רוצח בשגגה מגיע לו עונש. אך מילא עונש גלות – ניחא, אפילו גירוש מן הארץ לצמיתות. אך למה עונש מוות?

אלא שכאן אנו חוזרים לבסיס התורני נטול ההתיפייפות וחסר ה”פוליטיקלי קורקט”, תורה קדושה זו יודעת לזהות את שורשי הבעיה ולעמוד חוצץ כנגדה.

בעת מתן תורה הבדיל הקב”ה את עם ישראל מכל העמים. לא עוד “ככל העמים בית ישראל”, אלא ההיפך הוא הנכון “הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב”.

התורה ניתנה על “הר סיני” שבו “ירדה שנאה לאומות העולם”, החל ממתן תורה נוצרה אנטישמיות וכמאמר: “עשו שונא ליעקב”.

גר תושב הוא לא יהודי, אלא בן אומה אחרת הגר בארץ ישראל. התורה “המבדילה בין קודש לחול ובין ישראל לעמים” מזהה את שורשי הסכסוך היהודי ערבי, וקובעת שגר תושב שהרג יהודי, זה לא בשגגה. וכפי שציין הרמב”ם: “אדם מועד לעולם”. התורה לא מקבלת את כל בלבולי המוח של הפרקליטות וה”מה יפית”ניקי’ם למיניהם. יש כאן מלחמה, ובמלחמה בני האדם לא נהרגים בשגגה.

אם יהודי הרג גר תושב בשגגה, הוא יקבל עונש גלות. כי התורה שהבדילה את היהודי מגויי הארצות, מכירה את אופיו הרחום והעדין של היהודי. יהודי הוא לא “פרא אדם” ולכן הוא פשוט לא מסוגל לרצוח בזדון סתם כי בא לו… (עד שיוכח אחרת).

אכן, גם יהודי יכול לרצוח בשגגה שהיא שגגה זדונית, וכפי שפוסק הרמב”ם בפרק הבא (הלכות רוצח ו.י.) “השונא שהרג בשגגה אינו נקלט שנאמר והוא לא אויב לו חזקתו שהוא קרוב למזיד”. כלומר: כאשר אנו יודעים שפלוני שונא את אלמוני (הגדרת שנאה מתאר הרמב”ם בהמשך ההלכה) וביום בהיר אחד מתברר לנו שהשונא הרג את “ידידו” ב”שגגה” לא נקבל שגגה זו. ההנחה היא שהוא רצח בזדון, ולכן עיר מקלט לא תגן עליו. הנחה זאת שההריגה ב”שגגה” היא בזדון, מבוססת על שנאה שקדמה למעשה ה”שגגה”.

וכך גם לגבי גר תושב שהרג יהודי ב”שגגה”:
כאשר יהיה ברור לנו זהותנו הלאומית-יהודית-תורנית, אז נשכיל שהתורה הבדילה אותנו מכל העמים, הבדלה זו הולידה את ההלכה “עשו שונא ליעקב”. וכאשר יהיה ברור לנו זהותנו, נשכיל להבין את זהותו של האויב העומד מולנו. ורק אז נוכל להבין את צפונות התורה – “ולאום מלאום יאמץ ורב יעבוד צעיר”. רק אז נבין שאם גוי הרג יהודי ב”שגגה” – שגגתו אינה שגגה.