ערעור עמירם בן אוליאל

נכחתי היום לאורך כל הדיון בערעורו של עמירם בן אוליאל, בהרשעתו ברצח בכפר דומא.

בתים בכפר נשרפו הרבה לפניו, וממשיכם להישרף אחריו.
מן “ספורט” שכזה, המקובל בין החמולות בכפר.

אבל כמו היום, גם ב 2015 התקשורת רצתה דם של נערי גבעות, ולבסוף ניתן האישור ללקט נערים (בתירוץ מגוחך של פצצה מתקתקת) ולענותם בתקווה להשיג הרשעה.

לאחר שעונה קשות ימים ארוכים, בלי שום צורך של ‘פצצה מתקתקת’ (כלומר בניגוד מוחלט לחוק) “הודה” עמירם בן אוליאל בהאשמות המיוחסות לו.

שום ממצא או עדות, בשטח או בכל מקום אחר, לא תומך בעדותו של עמירם.
להיפך, עדויות של תושבי המקום מפריכות לחלוטין את הודאתו.

הודאתו של עמירם תחת עינויים, היא הסיבה היחידה להרשעתו.

“את השיחזור ביצע עמירם, שלושה ימים לאחר העינויים” – מיתממת התביעה – “הוא כבר לא היה תחת השפעת העינויים”.

ובית המשפט המחוזי מקבל את הטענה המדהימה הזו ושולח את עמירם לכלא לכל ימיו.

בכל מדינה חופשית, היה בית המשפט צריך לשחרר מיד את החשוד, בשל עצם השימוש בעינויים לא חוקיים, שימוש שלא עומד בשום קריטריון של פצצה מתקתקת.

המדרון החלקלק שאליו התדרדרנו כשמתחנו את הגדרת “חקירת הצורך” כך שתאפשר עינויים כלפי נערי גבעות, יתפשט במהירות אל כל מגזרי החברה.

ואולם גם לאחר החלטתו השערורייתית של בית המשפט, שלא לראות בעינויים זיהום מהותי שאינו מאפשר את המשך הדיון כלל –
עצימת העיניים נוכח מצבו הנפשי של אדם שעבר עינויים שכאלה, ההתעלמות מכך שעמירם ידע שאם לא “ישחזר” את הפשע באופן שחוקריו מצפים ממנו, ימצא עצמו מעונה שנית ושלישית, והניתוק שמאפשר בית המשפט המחוזי, בין ה”שחזור”, לבין העינויים שקדמו לו,

מלמד באופן חד משמעי כי את גזר הדין כתבה התקשורת. בית המשפט היה רק החותמת.

האם בית המשפט העליון ישנה זאת?

לא מציע לכם לעצור את נשימתכם.