פרשת אמור

כב מִשְׁפַּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם, כַּגֵּר כָּאֶזְרָח יִהְיֶה:  כִּי אֲנִי ה', אֱ-לֹהֵיכֶם. (ויקרא. כ"ד)

בסיום הפרשה, מזהירה אותנו התורה לא להטות משפט – ‘כגר כאזרח’. הגר החלש, שבקושי מדבר את השפה, שאין לו קשרים ואפשר בקלות ‘למרוח’ אותו, זכאי בדיוק לאותו משפט ולאותו דין כמו האזרח המכובד והחזק. 

כשאין משפט אחד לכולם, אין משפט בכלל. כי כשהאזרחים מבינים שהמשפט אינו אלא המשך מתוחכם של הפוליטיקה, כשהאזרחים מבינים שהדין אינו נשען על צדק אלא על גחמותיהם של בני האדם  – הם מאבדים את האמון בבית המשפט ואינם מזדקקים עוד לדינו.

וכשאין דין אין מדינה.

בנאום הבכורה שלו, הביא השבוע ח”כ רוטמן דוגמה מובהקת לאותה רעה חולה. דין שונה לגמרי לחלקי אוכלוסיה שונים.

מי היה יכול לחלום, שקורא הדורות מראש, שניסח את הפסוק כך שניתן לקרוא אותו משני הכוונים, התכוון לדור שלנו.

לכאורה הרי ברור שלאזרח יש משפט, וכל שנדרש הוא להבטיח  שגם הגר יקבל אותו.

לכאורה צריך היה להיכתב – ‘משפט אחד יהיה לכם, לגר כמו לאזרח…

אבל לא כך נכתב אלא – ‘משפט אחד יהיה לכם כגר כאזרח’…

אל תביא את הגר לדרגת האזרח, יבוא יום, ותוקם מדינת ישראל, ובבתי המשפט שלה יוכלו אזרחים נאמנים רק לחלום לקבל את אותו הדין שמקבל הגר…

לא האזרח הוא אמת המידה שאליה יש לשאוף

גם לא הגר…

יש לנו אמת מידה אובייקטיבית – לכן חייב הפסוק להסתיים במילים

“…כִּי אֲנִי ה’, אֱ-לֹהֵיכֶם”.

בית משפט שאינו נשען על עוגן צדק שמחוץ לעולם, תמיד יחפש את מבחן האדם.

“מבחן האדם הנאור” (אהרון ברק)

“מבחן הסבירות”

“מבחן  בוזאגלו”

“מבחן התקינות הפוליטית”

“מִשְׁפַּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם, כַּגֵּר כָּאֶזְרָח יִהְיֶה” – אפשרי רק כאשר –  “כִּי אֲנִי ה’, אֱ-לֹהֵיכֶם”.