1

פרשת בהעלותך תשפ”א

ארוחות חינם, על האספסוף – ועל הקשר לימינו.

א וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי ה’ וַיִּשְׁמַע ה’ וַיִּחַר אַפּוֹ וַתִּבְעַר-בָּם אֵשׁ יה’ וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה.  ב וַיִּצְעַק הָעָם אֶל-מֹשֶׁה וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה אֶל-ה’ וַתִּשְׁקַע הָאֵשׁ.  ג וַיִּקְרָא שֵׁם-הַמָּקוֹם הַהוּא תַּבְעֵרָה  כִּי-בָעֲרָה בָם אֵשׁ ה’.  ד וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר.  ה זָכַרְנוּ אֶת-הַדָּגָה אֲשֶׁר-נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת-הֶחָצִיר וְאֶת-הַבְּצָלִים וְאֶת-הַשּׁוּמִים. (במדבר יא.)

‘חינם’ ?!

במצרים הם אכלו בחינם?

והרי המצרים נגשו בהם בעבודת פרך מאות בשנים?! איך אפשר לטעון טענה מופרכת שכזו?

חז”ל מסבירים כי במילה ‘חינם’ התכוונו ישראל – “חינם מן המצוות”. כלומר כשאכלנו במצריים, לא היינו צריכים לברך לפני האכילה.

אבל גם הפרוש הזה צריך הסבר… מה כל כך קשה בלברך ‘בורא  פרי האדמה’ – לפני שאוכלים אבטיח? מדוע הברכה הזו קשה עד כדי כך שהיא גורמת ל ‘אספסוף’ (ותיכף נתעכב על השימוש במושג הזה בהקשר האקטואלי שלנו) להתגעגע לזוועות במצריים?

ואולם האמת היא, שהקישואים והאבטיחים  והחציר המצריים, אכן ניתנו לעבדים העבריים חינם אין כסף, מן הטעם הפשוט שלעבדים אין רכוש. הם עצמם הסחורה. גם ה”מרק” באושוויץ ניתן בחינם.

האחריות היא צידה השני של מטבע החירות. יחד עם החירות שבה זכו ישראל כשיצאו משעבוד מצריים, באה האחריות. פתאום אין יותר ‘חינם’ – עכשיו צריך ‘לברך’.

מה זאת ברכה? ברכה אינה אמירת תודה ותו לא – ברכה היא יצירת שפע. הזריעה והקציר, התפילה והברכה – הם הצד הפיסי והמטה-פיסי של אותה מהות – הבאת השפע לעולם.

העולם אינו מחנה ריכוז מצרי גדול (או סובייטי, או גרמני, או אינטרנטי) שבו אנו רק סחורה – חומר בתוך חומר – ומה שהיה הוא שיהיה, המשעבד ימשיך לשעבד, והמשועבד ימשיך להיות חלק מהסחורה.

לא! העולם נברא. יש לו משמעות וכוון, והאדם ממשיך ליטול חלק בבריאתו כשהוא עמל ויוצר יש מאין – חומר מרוח – ומביא חיים ושפע.

אז למה בדיוק התגעגע האספסוף?

הוא התגעגע לעבדות. התגעגע לחומר שאין בו רוח.

משא החירות והאחריות ליצירה היה בלתי נסבל עבורו.

הפיתוי שבעבדות מצוי עמוק בנפשו של האדם.

  • מי מאיתנו סירב לדרישתה של פייסבוק להפוך עצמו לעוד קצת סחורה (כלומר עוד קצת עבד) , בתמורה להמשך השימוש חינם בווצאפ?
  • מי מאיתנו, יעצור ובאמת יחליט בעצמו לפני שיפקיר את גופם של ילדיו לניסוי גנטי שאיש אינו יודע את תוצאותיו?

נח לנו בשיעבוד, אנחנו רוצים שיחליטו עבורנו, רוצים את המציאות הזו שבה הכל בחינם – הווצאפ בחינם, הפייסבוק בחינם, הזריקה בחינם… – ואנחנו הסחורה.

עכשיו שימו לב.

הפיתוי הזה הוא אכן חזק והוא כולל את כולם. אבל התיאור המקראי מדבר על שני שלבים.

השלב הראשון שבו כולם מתאוננים – אבל חוטפים את המכה וחוזרים למסלול  – כלומר למסלול האחריות והחירות (שימו לב ש’אחריות’ היא שם ה’פועל’ הנגזר מתוך שם העצם ‘חירות’).

א וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי ה’ וַיִּשְׁמַע ה’ וַיִּחַר אַפּוֹ וַתִּבְעַר-בָּם אֵשׁ יה’ וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה.  ב וַיִּצְעַק הָעָם אֶל-מֹשֶׁה וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה אֶל-ה’ וַתִּשְׁקַע הָאֵשׁ.

כשמתברר המחיר של העבדות (תופעות הלוואי…) רוב העם שב לדרך הישר, שב לקחת אחריות על חייו וחיי משפחתו – שב ודבק בחירות.

אבל לא כן האספסוף. אצל האספסוף מוביל הייצר לבדו, בלי שום הגיון ובלי שום נטילת אחריות. האספסוף מתגלה במקום שבו אין מנהיגות, במקום שבו אין משמעת, במקום שאין אחריות ואין חירות .

לכן מעשה הלינץ’ בבת ים בזוי וחמור – לא בגלל הערבים אלא בגלל היהודים.

“בנים אתם לה’ א-לוהיכם”.

 האספסופיות – אינה מידתם של בני מלכים.