1

הבריחה מן הייעוד

כא רְאֵה נָתַן ה’ אֱ-לֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ אֶת-הָאָרֶץ  עֲלֵה רֵשׁ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה’ אֱ-לֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ אַל-תִּירָא וְאַל-תֵּחָת.  כב וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם וַתֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ-לָנוּ אֶת-הָאָרֶץ וְיָשִׁבוּ אֹתָנוּ דָּבָר אֶת-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נַעֲלֶה-בָּהּ וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר נָבֹא אֲלֵיהֶן.  כג וַיִּיטַב בְּעֵינַי הַדָּבָר וָאֶקַּח מִכֶּם שְׁנֵים עָשָׂר אֲנָשִׁים אִישׁ אֶחָד לַשָּׁבֶט.  כד וַיִּפְנוּ וַיַּעֲלוּ הָהָרָה וַיָּבֹאוּ עַד-נַחַל אֶשְׁכֹּל וַיְרַגְּלוּ אֹתָהּ.  כה וַיִּקְחוּ בְיָדָם מִפְּרִי הָאָרֶץ וַיּוֹרִדוּ אֵלֵינוּ וַיָּשִׁבוּ אֹתָנוּ דָבָר וַיֹּאמְרוּ טוֹבָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֵינוּ נֹתֵן לָנוּ.  כו וְלֹא אֲבִיתֶם לַעֲלֹת וַתַּמְרוּ אֶת-פִּי ה’ אֱ-לֹהֵיכֶם.  כז וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ בְּשִׂנְאַת ה’ אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי לְהַשְׁמִידֵנוּ.  כח אָנָה אֲנַחְנוּ עֹלִים אַחֵינוּ הֵמַסּוּ אֶת-לְבָבֵנוּ לֵאמֹר עַם גָּדוֹל וָרָם מִמֶּנּוּ עָרִים גְּדֹלֹת וּבְצוּרֹת בַּשָּׁמָיִם וְגַם-בְּנֵי עֲנָקִים רָאִינוּ שָׁם.  כט וָאֹמַר אֲלֵכֶם  לֹא-תַעַרְצוּן וְלֹא-תִירְאוּן מֵהֶם.  ל ה’ אֱ-לֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם הוּא יִלָּחֵם לָכֶם  כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה אִתְּכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֵיכֶם.  לא וּבַמִּדְבָּר אֲשֶׁר רָאִיתָ אֲשֶׁר נְשָׂאֲךָ ה’ אֱ-לֹהֶיךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא-אִישׁ אֶת-בְּנוֹ בְּכָל-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הֲלַכְתֶּם עַד-בֹּאֲכֶם עַד-הַמָּקוֹם הַזֶּה.  לב וּבַדָּבָר הַזֶּה אֵינְכֶם מַאֲמִינִם בַּה’ אֱ-לֹהֵיכֶם.  לג הַהֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם בַּדֶּרֶךְ לָתוּר לָכֶם מָקוֹם לַחֲנֹתְכֶם  בָּאֵשׁ לַיְלָה לַרְאֹתְכֶם בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תֵּלְכוּ-בָהּ וּבֶעָנָן יוֹמָם.  לד וַיִּשְׁמַע ה’ אֶת-קוֹל דִּבְרֵיכֶם וַיִּקְצֹף וַיִּשָּׁבַע לֵאמֹר.  לה אִם-יִרְאֶה אִישׁ בָּאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה הַדּוֹר הָרָע הַזֶּה אֵת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָתֵת לַאֲבֹתֵיכֶם.

חטא המרגלים שחוזר ומזכיר משה רבינו בנאום הסיכום שבפרשתנו, התחולל בתשעה באב. החטא הזה הוא אבי הגדולה שבפורענויות וחורבן שני בתי המקדש – הראשון והשני, שהתחולל בדיוק באותו תאריך – קשור בו.

“אתם בכיתם בכיה של חינם, תקבלו בכיה לדורות”

אבל ניתן למצוא קשר מהותי בין חורבן הבית לבין חטא המרגלים.

הקשר הוא הבריחה מן הייעוד.

מטרת המסע שהחל מאברהם אבינו, המשיך ביציאת מצרים והגיע אל שערי ארץ ישראל – הוא לבשר באופן המעשי ביותר, באמצעות הקמת ‘ממלכת כהנים וגוי קדוש’ – את בשורת מלכות האל בעולמו. עם שחי בארץ ושבארמון המלוכה שלו – בבית המקדש – לא שוכן מלך בשר ודם, אלא בורא עולם בכבודו ובעצמו.

כשסירבו הישראלים לבוא בשערי הארץ, הם ביקשו להשאיר את הבורא במימד הדתי – מחוץ למרחב המציאות. מה רע לנו במדבר? מי צריך ריבונות, וכלכלה, ומלחמות ופוליטיקה?

לא מתאים לנו החיבור הזה שבין קודש וחול – אנחנו רוצים רק קודש – או,

לא מתאים לנו החיבור הזה שבין קודש וחול – אנחנו רוצים רק חול…

באופן פרדוכסלי, אין דבר שהוא יותר אנטי דתי – מבית המקדש.

ואין דבר שהוא יותר אנטי חילוני מבית המקדש

ולכן הריחוק מההר מאחד את הדתיים והחילוניים.

רוב הדתיים מתנגדים להר (ומחפשים תירוצים הלכתיים). זה קורה משום שהר הבית משמעו סיום הקונספציה הדתית ושיבה אל המהות הישראלית התורנית האמיתית – מהות הסולם המוצב בארץ וראשו בשמים ומלאכי א-לוהים עולים ויורדים בו.

זה היה החלום שחלם יעקב כשהניח 12 אבנים למראשותיו שם – בהר הבית.

הסולם הזה הוא חלומה של האומה. משהפסקנו לחלום אותו, משנשכח הייעוד, חרבו המקדשים – בדיוק כפי שנגזר עלינו למות במדבר, כששכחו המרגלים את ייעודם.

הלקח שעלינו ללמוד מחטא המרגלים ומחורבן הבית שאירעו שניהם בתשעה באב, הוא שבלי הייעוד אין קיום. שכחת הייעוד מביאה לחורבן.

שבת שלום