פרשת ויגש ה’תשע”ו

ג וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף הַעוֹד אָבִי חָי וְלֹא-יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו. (פרשת ויגש – בראשית מה)
איך זה שהם לא זיהו אותו קודם לכן? אז נכון שהוא הצמיח זקן – ונכון שהוא היה במקום לגמרי לא צפוי, במעמד לא צפוי, בלבוש לא צפוי – אבל בכל זאת – העיניים אותן עיניים, המצח, טון הדיבור – האם לא תזהה את אחיך בתמונה מחזור ישנה מגן הילדים?
או את אביך בתמונה ישנה שחור לבן כעלם חמודות בן 17?
בדרך כלל תזהה.
וכאן – אחי יוסף, שאינם טיפשים, מתחככים באחיהם, מדברים איתו, מרוכזים אך ורק בו – ולאף אחד מהם לא נופל האסימון! אף אחד לא חושב: רגע רגע – משהו כאן נשמע לי מוכר… אני חושב שכבר פגשתי את האיש הזה פעם…
שום דבר! זה פשוט לא קורה.
זה לא קורה משום שבאמת הוא לא היה אח שלהם. כשהשליכו את אחיהם לבור הם קברו גם האחווה שבליבם. הם לא זיהו את מי שמחקו מתודעתם.
צריכים להתקיים שני תנאים כדי לרפא קרע קשה ומוחלט כל כך.
התנאי הראשון – יוסף צריך להפוך למנהיג. במקום שגורלו בידיהם, גורלם בידיו.
אבל אפילו המציאות החדשה הזו אינה מספקת, אינה מביאה אותם למקום תודעתי שבו ייזכרו שבעצם יש להם אח – צריך גם את התנאי השני.
התנאי השני הוא שיוסף יזכור את השורש המשותף, את אבא. “העוד אבי חי?” – והרי כל שיחתם העידה עד כה שיעקב עודנו בחיים, מה פשר השאלה הזו? אלא שיוסף, אינו פונה אל אחיו, הוא אינו שואל העוד אבינו חי, הוא שואל את עצמו – העוד אבי חי (בתוכי), האם אני מסוגל עכשיו, אחרי כל הנתק הנורא הזה, לשוב לתודעה של בן לאותו אב, אחד ממשפחה ואח לאותם אנשים שעוללו לי כל זאת.
מנהיגות ואחווה הם סוד איחוי הקרעים.
שבת שלום