פרשת ‘ויקהל’ תשפ”ב

כב וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל-הַנָּשִׁים כֹּל נְדִיב לֵב הֵבִיאוּ חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז כָּל-כְּלִי זָהָב וְכָל-אִישׁ אֲשֶׁר הֵנִיף תְּנוּפַת זָהָב לַה’. כג וְכָל-אִישׁ אֲשֶׁר-נִמְצָא אִתּוֹ תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים הֵבִיאוּ. כד כָּל-מֵרִים תְּרוּמַת כֶּסֶף וּנְחֹשֶׁת הֵבִיאוּ אֵת תְּרוּמַת ה’ וְכֹל אֲשֶׁר נִמְצָא אִתּוֹ עֲצֵי שִׁטִּים לְכָל-מְלֶאכֶת הָעֲבֹדָה הֵבִיאוּ. כה וְכָל-אִשָּׁה חַכְמַת-לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ וַיָּבִיאוּ מַטְוֶה אֶת-הַתְּכֵלֶת וְאֶת-הָאַרְגָּמָן אֶת-תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי וְאֶת-הַשֵּׁשׁ. כו וְכָל-הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה בְּחָכְמָה טָווּ אֶת-הָעִזִּים. כז וְהַנְּשִׂאִם הֵבִיאוּ אֵת אַבְנֵי הַשֹּׁהַם וְאֵת אַבְנֵי הַמִּלֻּאִים לָאֵפוֹד וְלַחֹשֶׁן. כח וְאֶת-הַבֹּשֶׂם וְאֶת-הַשָּׁמֶן לְמָאוֹר וּלְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים. כט כָּל-אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר נָדַב לִבָּם אֹתָם לְהָבִיא לְכָל-הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר צִוָּה ה’ לַעֲשׂוֹת בְּיַד-מֹשֶׁה הֵבִיאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל נְדָבָה לַה’.
(שמות לה)

התלהבות הנתינה למשכן, לוכדת את תשומת לב חז”ל. באותה התלהבות נתנו גם לעגל – לעבודה הזרה. “נתבעים לעגל ונותנים, נתבעים למשכן ונותנים” – אומרים חז”ל, איזו מן אומה זו?

אלא שזה הסיפור שלנו. בשורת ‘תיקון עולם’ חקוקה בנפשינו. מי שיתבע את התגייסותו של העם לבשורה – יקבל.

אם תהיה זו בשורה של עבודה זרה – העם יתגייס.
ואם תהיה זו הבשורה האלוהית – יתגייס גם כן.

הכל אם כן עניין של מנהיגות. העם מוכן ומזומן להתגייס ולתת.
השאלה היא רק למה יתבעו אותו מנהיגיו.

מאז הקמתה הקפידה מדינת ישראל לברוח מכל בשורה תוכן ומשמעות שהם. ‘יד ושם’ הפך ל”משכן” שלנו. כי כשאתה מהלך במסדרונות המוזאון הזה, כבר אין לך צורך בבשורה. אנחנו קיימים פה כדי שלא יהרגו אותנו שם…

ואולם חוסר הבשורה התהפך בהכרח לבשורה של כפירה כלומר לבשורה של עבודה זרה. כשלא תובעים למקדש – נמצאים תובעים לעגל.

אם רק נשוב ונתבע מעצמנו מקדש, אם נקים לעצמנו מנהיגות שתתבע זאת מאיתנו – ישוב גם ישוב עם ישראל – וייתן.