פרשת וירא תשפ”א

איזה צחוקים…

יב וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר  אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה-לִּי עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן.  יג וַיֹּאמֶר ה’ אֶל-אַבְרָהָם  לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי.  יד הֲיִפָּלֵא מֵ ה’ דָּבָר לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וּלְשָׂרָה בֵן.  טו וַתְּכַחֵשׁ שָׂרָה לֵאמֹר לֹא צָחַקְתִּי כִּי יָרֵאָה וַיֹּאמֶר לֹא כִּי צָחָקְתְּ. (בראשית וירא פרק ט”ו).
מה קורה פה? בורא עולם “נעלב” מכך ששרה צוחקת? והנזיפה של אברהם באשתו – מה הוא רוצה ממנה? הרי גם הוא צחק בליבו כשא-לוהים בישר לו את אותה בשורה בדיוק,
יז וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל-פָּנָיו וַיִּצְחָק וַיֹּאמֶר בְּלִבּוֹ הַלְּבֶן מֵאָה-שָׁנָה יִוָּלֵד וְאִם-שָׂרָה הֲבַת-תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד.  יח וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל הָאֱ-לֹהִים  לוּ יִשְׁמָעֵאל יִחְיֶה לְפָנֶיךָ.  יט וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים אֲבָל שָׂרָה אִשְׁתְּךָ יֹלֶדֶת לְךָ בֵּן וְקָרָאתָ אֶת-שְׁמוֹ יִצְחָק וַהֲקִמֹתִי אֶת-בְּרִיתִי אִתּוֹ לִבְרִית עוֹלָם לְזַרְעוֹ אַחֲרָיו. (‘לך לך’ יז.)
והרי הסיפור הזה על בן מאה ובת תשעים שיולדים פתאום… אכן נשמע כלא יותר מבדיחה טובה – למה אברהם מתעקש לומר לשרה המסכנה המכחישה בבהלה את צחוקה – “לא כי צחקת” – מה זה, סוג של תוכחה? משפט שדה? ואם כן, היכן גזר הדין? ומה היה העונש על הצחוק הזה?
מסתבר שאין כאן לא עוון ולא משפט, לא גזר דין ולא עונש –
רק צחוק אחד גדול.
אברהם לא נזף והוכיח את שרה על צחוקה בדיוק כפי שהא-לוהים לא נזף בו כשצחק בליבו משנתבשר את אותה בשורה
כשאברהם אומר לשרה “לא כי צחקת” – זו אינה נזיפה, אלא בדיוק להיפך, אברהם כמו אומר לשרה – ‘אנא אל תתכחשי לצחוק הזה, הוא חשוב! אני רוצה לשמר את הצחוק הזה! הרי זה כל עניינו של הילד שיוולד לנו “לצחוק”, לכן כבר צוונו א-לוהים לקרוא את שמו, יצחק’!

עניינו של הצחוק הוא ההתנתקות מכבלי המציאות. צחוק בריא מרומם את האדם מעל חוקי הטבע, נותן לו פרספקטיבה נכונה להביט בעולמו הגשמי הצר והזמני, מבטל באחת את הכעס, הקנאה, התאווה הכבוד – צחוק בריא מכיר במגבלות בני התמותה וההומור הטוב מכולם, הוא כמובן ההומור היהודי, זה שצוחק בעיקר על עצמו מתוך ענווה גדולה. מי שיש לו את ההומור הזה, מסוגל לשנות את העולם, כי הוא כבר לא משועבד לחוקיו – הוא עם רגל אחת מחוצה לו.

צחוקו של אברהם היה צחוק בריא.
גם צחוקה של שרה היה צחוק בריא,
אבל שרה כיחשה. כביכול היא היתה “מחוברת” למציאות יותר מאברהם. לכן, גם כשמתחולל הנס וה”בדיחה” הופכת למציאות, שרה עודנה מודאגת, “מה יחשבו השכנים – הם יצחקו…”
א וַיהוָה פָּקַד אֶת-שָׂרָה כַּאֲשֶׁר אָמָר וַיַּעַשׂ יְהוָה לְשָׂרָה כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר.  ב וַתַּהַר וַתֵּלֶד שָׂרָה לְאַבְרָהָם בֵּן לִזְקֻנָיו לַמּוֹעֵד אֲשֶׁר-דִּבֶּר אֹתוֹ אֱ-לֹהִים.  ג וַיִּקְרָא אַבְרָהָם אֶת-שֶׁם-בְּנוֹ הַנּוֹלַד-לוֹ אֲשֶׁר-יָלְדָה-לּוֹ שָׂרָה יִצְחָק.  ד וַיָּמָל אַבְרָהָם אֶת-יִצְחָק בְּנוֹ בֶּן-שְׁמֹנַת יָמִים כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱל-ֹהִים.  ה וְאַבְרָהָם בֶּן-מְאַת שָׁנָה בְּהִוָּלֶד לוֹ אֵת יִצְחָק בְּנוֹ.  ו וַתֹּאמֶר שָׂרָה צְחֹק עָשָׂה לִי אֱלֹהִים  כָּל-הַשֹּׁמֵעַ יִצְחַק-לִי. (בראשית כא)
אז זהו – שיש צחוק ויש צחוק. יש צחוק שמרומם את האדם מעל חוקי הטבע, מעל סופיות הקיום האנושי – צחוקו של המשייט בקלילות בין הפיסי ל מטה-פיסי ואוחז בחול ובקודש יחדיו , זהו צחוקו של יצחק, ‘עולה תמימה’, שבמסירות נפשו מסר עצמו להיעקד וסימן את מקום המזבח והמקדש המחבר בין העולמות ומחיה את הבריאה. זהו צחוקו הגדול של עם הנצח על חוקי הטבע וההיסטוריה.
אבל יש גם צחוק אחר. צחוק שמנמיך את האדם. לא הומור עצמי יהודי, אלא צחוק של התנשאות ושמחה לאיד – “שאלו תלמידיו את רבי נחוניה בן הקנה, במה הארכת ימים? אמר להם מימי לא נתכבדתי בקלון חברי (מגילה כ”ח)” – צחוק שכזה, צחוקו של המתכבד בקלון חברו, אינו צחוק שמוביל לחיי נצח אלא בדיוק להיפך, זהו צחוק שמקרב את המוות – כי אדם כזה לא משאיר בעולמו מקום לא-לוהים.
ואולי שרה שנותרה “מחוברת” למציאות, כלומר קצת משועבדת לחוקיה, משכה אליה גם קצת מן הצחוק הרע הזה
. ט וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת-בֶּן-הָגָר הַמִּצְרִית אֲשֶׁר-יָלְדָה לְאַבְרָהָם מְצַחֵק.  י וַתֹּאמֶר לְאַבְרָהָם גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת-בְּנָהּ  כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן-הָאָמָה הַזֹּאת עִם-בְּנִי עִם-יִצְחָק.   (בראשית כא)
מתברר שגם ישמעאל יודע לצחוק. הפסוק לא נוקט בשמו אלא במקורו – “בן הגר המצרית”
ישמעאל אינו מסוגל לצחוק צחוק יהודי של חיים, צחוקו הוא צחוק של מוות.

אבל בשורת החיים תנצח
כי צוחק מי שצוחק אחרון.