פרשת ‘וישב’ תשפ”א

 

פרשת וישב היא פרשת החלומות:

ג וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת-יוֹסֵף מִכָּל-בָּנָיו כִּי-בֶן-זְקֻנִים הוּא לוֹ וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים.  ד וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי-אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל-אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם.  ה וַיַּחֲלֹם יוֹסֵף חֲלוֹם וַיַּגֵּד לְאֶחָיו וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ.  ו וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם  שִׁמְעוּ-נָא הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתִּי.  ז וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי וְגַם-נִצָּבָה וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ לַאֲלֻמָּתִי.  ח וַיֹּאמְרוּ לוֹ אֶחָיו הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ אִם-מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ עַל-חֲלֹמֹתָיו וְעַל-דְּבָרָיו. (בראשית ל”ז)

יוסף גדל לגדולות. הוא בנה של האשה האהובה. הוא הנאהב מכל אחיו. מה יותר טבעי מכך שבמקום ההוא נמצאים גם חלומותיו. הוא אפילו לא מבין שחלומות כאלה צריך להסתיר. בשלב ההוא לא ברור כיצד ימשיך ויתפתח עם ישראל. מבני אברהם נופו ישמעאל ובני הפילגשים. מבני יצחק נופה עשיו. עתידם של בני יעקב לוט בערפל. והנה הילד המפונק הזה, מתנשא לו וכבר חולם על הנהגת המשך השושלת. זהו מצע מושלם להתפתחותה של שנאה. 

ט וַיַּחֲלֹם עוֹד חֲלוֹם אַחֵר וַיְסַפֵּר אֹתוֹ לְאֶחָיו וַיֹּאמֶר הִנֵּה חָלַמְתִּי חֲלוֹם עוֹד וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים לִי.  י וַיְסַפֵּר אֶל-אָבִיו וְאֶל-אֶחָיו וַיִּגְעַר-בּוֹ אָבִיו וַיֹּאמֶר לוֹ מָה הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתָּ  הֲבוֹא נָבוֹא אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ לְהִשְׁתַּחֲו‍ֹת לְךָ אָרְצָה.  יא וַיְקַנְאוּ-בוֹ אֶחָיו וְאָבִיו שָׁמַר אֶת-הַדָּבָר.  

מילא שאחיו משתחווים לו, אבל אביו ואמו? זה כבר מוגזם. אפילו האב האוהב יעקב גוער ביוסף על חלומותיו.

רגע רגע – אם יעקב גוער בו, למה הוא שומר את הדבר? אם החלום הוא סוג של נבואה – אז מדוע גוער יעקב ביוסף? הרי מדובר במציאות עתידית שאין ליוסף שליטה עליה,

ואם החלום הוא  שיקוף של מאוויים פנימיים ותו לא –  מדוע יעקב שומר את הדבר, מדוע הוא נוצר את ה”שטות” הזו בליבו כמבין שיש כאן משהו אמיתי.

ידועה השאלה ההיסטוריוסופית, מה בונה את מה – המנהיג את ההיסטוריה או ההיסטוריה את המנהיג. האם צ’רצ’יל הציל את העולם החופשי בשעה האפלה בתולדותיו, או שהשעה האפלה בתולדותיו יצרה את המנהיג, שבלעדיה לא היה מופיע על במת ההיסטוריה.

התשובה היא כמובן שהמציאות ההיסטורית נוצרת מן הדיאלקטיקה שבין ההיסטוריה למנהיג. שתי התשובות נכונות – גם ההיסטוריה עושה את המנהיג וגם המנהיג עושה את ההיסטוריה.

כל אדם הוא מנהיגה של ההיסטוריה שלו. חלומותיו הם גם שיקוף מאווייו וגם סוג של נבואה. יעקב גוער ביוסף על צד המאוויים שבחלום, והוא שומר בליבו את צד הנבואה שבחלום. אין סתירה בין השניים.

בסופו של דבר משלם יוסף מחיר נורא בגלל חלומותיו. כדי שיתגשמו, צריך צד המאוויים לעבור ביטוש חסר רחמים. הוא מושלך לבור, הוא נמכר לעבדות, הוא מתנסה בנסיונות קשים מנשוא ודווקא צדיקותו מול נסיון אשת פוטיפר מרע את מצבו ושוב הוא מושלך לבור המצרי לעוד שנים ארוכות. אין בודד וגלמוד ממנו. אך אותם חלומות “בוסריים” שהרסו את חייו, הם אלו שנותנים לו את הכח להמשיך. יש לו חלום. ואין דבר יותר חזק מחלום. וכשהוא יכול לנפתוליה הקשים של המציאות, כשזו מעדנת ומרסנת ומכינה אותו לקראת הגשמת החלום בצורה מאוזנת- החלום אכן מתגשם.

וכיצד הוא מתגשם?

שוב מתוך חלומות – 

וַיִּשְׁאַל אֶת-סְרִיסֵי פַרְעֹה אֲשֶׁר אִתּוֹ בְמִשְׁמַר בֵּית אֲדֹנָיו לֵאמֹר  מַדּוּעַ פְּנֵיכֶם רָעִים הַיּוֹם.  ח וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו חֲלוֹם חָלַמְנוּ וּפֹתֵר אֵין אֹתוֹ וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף הֲלוֹא לֵאלֹהִים פִּתְרֹנִים סַפְּרוּ-נָא לִי.

יוסף הפך לפותר חלומות מקצועי. הוא למד זאת על בשרו ועכשיו הוא יודע בדיוק היכן נקודת המפגש שבין הרצון לנבואה, בין החלום לחזון. 

עוד חלום אחד נותר לו ליוסף לפתור בפרשה הבאה – חלומו של פרעה מלך מצרים. מכאן כבר תיסלל הדרך לסגירת המעגל, להגשמת חלומו הראשון של יוסף ולהשלמת בנייתו של עם ישראל.

אז מי עשה כאן את ההיסטוריה, החלום שהוביל את יוסף או יוסף שהוביל את החלום?