פרשת כי תשא ה’תשע”ו

קשה לחשוב על פרשה תזזיתית יותר מפרשת “כי תשא”. מאיגרא רמה לבירא עמיקתא וחוזר חלילה שוב ושוב.
מהמקדש וכליו – תכלית הבריאה; מסוד הקטורת לסוד השבת – אות הברית העליונה שביני לביניכם; בין הבורא לעמו הנבחר.
מן הגבהים הנשגבים הללו אל חטא העגל – התיתכן נפילה גדולה מזו?
משם אל הכפרה והסליחה ביד משה שפניו קורנות ולכאורה כבר אינו במדרגת אדם, בן תמותה אינו מסוגל להביט בפניו. דווקא מתוך נקודת השפל הנמוכה בה מצא את העם – מגיע משה אל פסגה חדשה בהכרת הא-לוהים ומבקש וגם נענה – לראותו ממש.
כמו כן קבלת הלוחות השניים, ושלוש עשרה המידות, הבטחת ה’ לגרש מפנינו את יושבי הארץ, ושבתות ורגלים ועבודת המקדש והבטחה כי לא יחמוד זר את ארצנו בנוטשנו את גבולנו כשאנו עולים אל הקודש.
מה קורה כאן? איך מתערבבים לנו בפרשה אחת כל הקצוות הללו?
העניין הראשון הוא – שככל שמתקרבים למטרה, כך נמתחים האגפים ונעשים רגישים יותר. כמו צבא כובש ומנצח, שקווי האספקה שלו ארוכים יותר ולכן פגיעים יותר, דווקא ההתקרבות אל התכלית טומנת בחובה סכנות של נפילה גדולה ועמוקה יותר. היום בדור התקומה אנו חשים זאת בצורה חזקה מאוד. מעולם לא היינו קרובים יותר אל הארץ, אל ירושלים, אל המקדש – אבל מבחינות מסוימות, מעולם לא היינו רחוקים יותר. בגלות חלמנו על מקדש, כאן – מעטים עוד מעיזים לחלום.
העניין השני והעמוק יותר, הוא שהערבוב הזה בין הקצוות אינו עניין של ‘בדיעבד’ אלא ‘לכתחילה’. כל מהותו של העולם הזה, מהות החיים, היא החיבור של גוף ונשמה. כל בשורת התורה והמקדש, היא נקודת החיבור של הפיסי עם המטא-פיסי. לא בריחה מוסלמית אל הגוף, לא בריחה נוצרית אל הרוח – אלא החיבור הנכון והמדויק שבין שניהם.
בשורה זו משתלשלת דרך עם ישראל וארץ ישראל, אל האנושות כולה – המיטלטלת כל העת בין הקצוות ואינה מוצאת את דרכה.
סביבנו מיטלטל העולם הערבי בין ליברליזם לאסלאם. איש אינו יכול לנבא מה בדיוק יתרחש שם – אולם דבר אחד ברור, לרגיעה הם לא יגיעו – סביר להניח שההיפך מזה.
לא רק שהם לא יגיעו לאיזון, מעגלים נוספים של האנושות עשויים להישאב אל תוך הבוקה והמבולקה.
סוד החיים, החיבור הנכון שבין הפיסי למטא-פיסי – בין הגוף לנשמה ,מצוי כאן, בירושלים – במקום הפיסי בו בחר הבורא, שאין לו גוף ולא דמות הגוף – להשכין את שכינתו.
שבת שלום