פרשת לך לך תשפ”ב

וַיְהִי אַבְרָם בֶּן-תִּשְׁעִים שָׁנָה וְתֵשַׁע שָׁנִים וַיֵּרָא ה’ אֶל-אַבְרָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי-אֵ-ל שַׁ-דַּי הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים.

אל תאבד את התמימות, אומר מלכו של עולם לאבי האומה – אתה אמנם כמעט בן 100 וכבר ראית הכל, אבל גם כשבדרך הטבע נראה שאפסה תקווה, התמימות הזו היא הכוח שבאמצעותו תתקיים הברכה.

ובאמת – מאז ועד היום – העולם היהודי שייך לתמימים, לאלו, שכשהא-לוהים קורא להם מקירות ליבם ואומר ‘לך לך’ –
הם , תמימים שכמותם – לעולם לא מפסיקים ללכת.

התמימים הללו, שמחזיקים אמת גדולה ולא מתייאשים, הם אלו שקובעים את כוון ההסטוריה.
הצלחת הציניים, אנשי הרגע, ממשכני החלום תמורת ההווה – אינה באמת הצלחה.
“היה תמים” אומר הא-ל לאברהם. גם כשאינך מבין מהיכן יכולה עוד לצמוח לחלומך אחיזה במציאות.
“התהלך”
אל תפסיק ללכת. כל עוד אתה הולך “לפני” הולך לאורי, מחובר לבריתי, מחובר לנצח – אתה בהכרח מנצח.
מהצלחת ממשכני החלום תמורת ההווה לא יישאר דבר. אבק היסטורי ותו לא.
אבל אתה אברהם – אב המון גויים אתה ובשורתך תחייה לנצח את האנושות.
אתה ההולך לפני בתמימות אל תוך הערפל, אתה המנצח הגדול.