פרשת נשא תשפ”א

כב וַיְדַבֵּר ה’ אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. כג דַּבֵּר אֶל-אַהֲרֹן וְאֶל-בָּנָיו לֵאמֹר כֹּה תְבָרְכוּ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אָמוֹר לָהֶם.

כד יְבָרֶכְךָ ה’ וְיִשְׁמְרֶךָ.
כה יָאֵר ה’ פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ.
כו יִשָּׂא ה’ פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם.
כז וְשָׂמוּ אֶת-שְׁמִי עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרְכֵם.

נוסח הברכה האלמותית שבפרשתנו,
יְבָרֶכְךָ ה’ וְיִשְׁמְרֶךָ.
יָאֵר ה’ פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ.
יִשָּׂא ה’ פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם.
מלווה את עמנו מאז ועד היום. כך מברכים הכהנים את העם בעומדם בפתח היכל המקדש ובנושאם כפיהם.
במילים אלה ממש מברכים עד היום הכהנים שבכל קהילות ישראל את הממתפללים בבתי הכנסת.
ובאותה ברכה מברך האב את בניו ובנותיו בערב שבת.

ובכל זאת, יש הבדל בין הברכה שברכו הכהנים במקדש, לברכה שמברכים הכהנים כיום בבתי הכנסת.
כשמברכים כיום הכהנים את קהל המתפללים, עונים המתפללים ‘אמן’ – בסיום כל פסוק.
ואילו בבית המקדש – קראו הכהנים את כל הברכות כאחד.
ומדוע?
משום שכל אחד מחלקי הברכה פונה אל חלק אחר בחברה.
החברה האנושית, מתחלקת תמיד לשלושה.
האינטלקטואלים, היצרנים, והשומרים.
בימי הביניים, למשל, בא הדבר לידי ביטוי בחלוקה שבין מעמד הכמורה, האיכרים והאצילים.
בימינו, אפשר לדבר על לומדי התורה ואנשי הרוח, על מעמד הביניים היצרני, ועל המשרתים שירות קרבי.
ומה הקשר לברכות?
כל אחד משלושת חלקי הברכה מכוון לאחד מהמעמדות הללו.

יְבָרֶכְךָ ה’ וְיִשְׁמְרֶךָ. – השומרים.
יָאֵר ה’ פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ. – האינטלקטואלים.
יִשָּׂא ה’ פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם. – היצרנים.

(אינני בטוח שאני זוכר נכון את השיוך של כל קבוצה לכל ברכה, ואשמח אם מי מהקוראים יאיר את עיני ויזכיר לי את מקור הדברים).
כשבית המקדש קיים, מתקיימת הרמוניה בין הקבוצות. לכן כל שלושת הפסוקים נקראים כאחד.
ואולים כשאין המלך המאחד את ברואיו שוכן עמנו במקדשו, כל קבוצה נלחמת בחברתה, המשרתים בצבא כנגד האינטלקטואלים לומדי התורה, אלו ואלו כנגד העצמאים היצרנים.
לכן כשבתי הכנסת מחליפים את בית המקדש – עונה הקהל אמן בנפרד אחרי כל ברכה. אבל כשנשוב למקדשנו במהרה – יחזור ויכיר כל מעמד בחשיבות חברו וכולנו יחדיו נענה אמן.