פרשת שמות תשפ”ב

טו וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה. טז וַיֹּאמֶר בְּיַלֶּדְכֶן אֶת-הָעִבְרִיּוֹת וּרְאִיתֶן עַל-הָאָבְנָיִם אִם-בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ וְאִם-בַּת הִוא וָחָיָה. יז וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת-הָאֱלֹהִים וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַתְּחַיֶּיןָ אֶת-הַיְלָדִים. יח וַיִּקְרָא מֶלֶךְ-מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת וַיֹּאמֶר לָהֶן מַדּוּעַ עֲשִׂיתֶן הַדָּבָר הַזֶּה וַתְּחַיֶּיןָ אֶת-הַיְלָדִים. יט וַתֹּאמַרְןָ הַמְיַלְּדֹת אֶל-פַּרְעֹה כִּי לֹא כַנָּשִׁים הַמִּצְרִיֹּת הָעִבְרִיֹּת כִּי-חָיוֹת הֵנָּה בְּטֶרֶם תָּבוֹא אֲלֵהֶן הַמְיַלֶּדֶת וְיָלָדוּ. כ וַיֵּיטֶב אֱלֹהִים לַמְיַלְּדֹת וַיִּרֶב הָעָם וַיַּעַצְמוּ מְאֹד. וַתֹּאמַרְןָ הַמְיַלְּדֹת אֶל-פַּרְעֹה כִּי לֹא כַנָּשִׁים הַמִּצְרִיֹּת הָעִבְרִיֹּת כִּי-חָיוֹת הֵנָּה בְּטֶרֶם תָּבוֹא אֲלֵהֶן הַמְיַלֶּדֶת וְיָלָדוּ. כא וַיְהִי כִּי-יָרְאוּ הַמְיַלְּדֹת אֶת-הָאֱלֹהִים וַיַּעַשׂ לָהֶם בָּתִּים. כב וַיְצַו פַּרְעֹה לְכָל-עַמּוֹ לֵאמֹר כָּל-הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ וְכָל-הַבַּת תְּחַיּוּן.
(שמות פרק א’)

מלך מצרים מתחיל לחוש מאויים על ידי עם ישראל. מדוע? הרי בזכות יוסף נוצרה עוצמתו הכבירה. אלא שהעם הזה לא באמת מקבל את מלכותו. גם אם באופן אישי יכרעו וישתחוו יומם וליל, עצם קיומם שמחוץ לחוקי הטבע, מעיד על קיום האל שכרת ברית עם אבותיהם.
(בקרונות לאושוויץ נפגשו כל היהודים, אלה ששמרו על הברית ואלה שהתאמצו מאוד לכרוע ולהשתחוות לתרבות המולכת בהם. כולם הושמדו יחדיו משום שאין זה משנה עד כמה תכחיש את הברית, עצם קיומך הנצחי והניסי מעיד על קיום המלך הגדול של הבריאה – זה המכניס את המלכות בשר ודם לפרופורציות שאין היא מעוניינת להודות בהן).

הפתרון הוא השמדת הילדים (הזכרים).

וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת-הָאֱלֹהִים וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַתְּחַיֶּיןָ אֶת-הַיְלָדִים.

אבל למילדות היתה יראת א-לוהים, ולכן היה בהן המצפן המוסרי והאומץ לא לציית ולחיות את הילדים.

אם כן, מדוע שיקרו המיילדות. למה לא הטיחו בפרצופו של פרעה הרוצח את האמת? יש להן א-לוהים לא? למה לא אמרו לפרעה – א-לוהים לא מרשה לרצוח ולכן לא נשמע לפקודתך?

אז זהו – שמה שמצופה מן האדם הנמצא בסיטואציה שכזו הוא ליישם את דבר האל בתוך המציאות הקשה והמורכבת.

לא מצופה מבעל עסק שעלול לאבד את פרנסתו, שיכריז כי אצלו מצפצפים על התו הירוק – זה למתקדמים…
מצופה ש’יבלף’, כמו המיילדות. שיתלה שלט ויפנה מבט. מצופה שבפועל לא יצייתו. מגדל הקלפים של הרוע נשען על שיתוף הפעולה.

וַיְהִי כִּי-יָרְאוּ הַמְיַלְּדֹת אֶת-הָאֱלֹהִים וַיַּעַשׂ לָהֶם בָּתִּים

מסתבר שהא-לוהים גומל למיילדות, הוא לא כועס על הבלוף שלהם.

וַיְצַו פַּרְעֹה לְכָל-עַמּוֹ לֵאמֹר  כָּל-הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ וְכָל-הַבַּת תְּחַיּוּן.  

אילו היה זוכה פרעה לשיתוף פעולה של המיילדות – כלומר של העם עצמו – זממו היה עולה בידו. אבל הוא נאלץ להשליך את מלאכת השמדת היהודים על עמו במקום על היהודים עצמם. 

לכן כולנו כאן היום.

כדי להציל את הילדים

צריך יראת א-לוהים, צריך לדעת לא לציית, וגם צריך לדעת לבלף.