פרשת תצווה-כי תשא
כ׳ באדר ה׳תשפ״א (מרץ 4, 2021)
אֶת-הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם. (שמות. כט. מ.)
איזה פסוק “משעמם”. כל יום, כל יום, 365 ימים בשנה – מקריבים כבש בבוקר ועוד אחד לפנות ערב.
חז”ל מתלבטים, מהו הפסוק החשוב ביותר בתורה.
וכרגיל, עולות שתי דעות – האחת היא זו שכל ילד יהודי ינחש:
“שמע ישראל ה’ א-לוהינו ה’ אחד”.
ומה האפשרות השניה?
בדיוק ה”שעמום” הזה המופיע בפרשתנו.
“את הכבש האחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים”
מוזר לא?
חסרים פסוקים משמעותיים יותר?
לא חסרים פסוקים משמעותיים מאוד. כולם משמעותיים. אך זה – ה”משעמם” הרוטיני, – משמעותי מכולם!
כי בסופו של דבר, השאלה אינה ההשגות הגבוהות שהגעת אליהן, השאלה איננה הרמה הרוחנית שהגעת אליה, ההתלהבות של החסיד, הפלפול הליטאי – כל הדרכים הללו חשובות וראויות – באות והולכות. אבל בסוף בסוף, הדבר המשמעותי ביותר הוא הקיום העקבי והפשוט.
“אחרי המעשים הולכים הלבבות” – אומר הרמב”ם.
שום התלהבות והשגה רוחנית ואינטלקטואלית לא יכולה להחליף את הביצוע הפשוט – זה שמזלזלים בו.
“על שלושה דברים העולם עומד” – אומרים חז”ל – “על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים”.
כשאני עולה להר הבית ומדריך קבוצה, אני מראה את מקום המזבח ומסביר שה’עבודה’ שאליה התכוונו חז”ל, העבודה שהיא אחת משלוש הרגלים שעליה העולם עומד, היא עבודת הקורבנות – כלומר הפסוק הזה, “את הכבש האחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערביים”, מתאר את פעולה שמחזיקה את העולם על עומדו. זה כמו חצובה על שלוש רגלים. אם תוריד לכיסא רגל אחת, הוא מסוגל איכשהו לעמוד. אבל חצובה?
עבודת המקדש הרוטינית הזו, ה”פרימיטיבית” הזו, המאוד לא מלהיבה הזו – היא אחת משלוש עמודי התווך של העולם…
“אז איך העולם עומד היום?” – שאל אחד מהקבוצה
“כמו זומבי” – עניתי
“כמו אופניים עם שני גלגלים שמתקדמים לאט מאוד ובכל רגע יפלו”
כשנשוב להקריב את הכבש האחד בבוקר ואת השני בין הערביים –נבין לפתע עד כמה התנדנד העולם כשיכור עיוור – קודם שחזרנו ובנינו את בית הא-לוהים.
א וַיַּרְא הָעָם כִּי-בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן-הָהָר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל-אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי-זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה-הָיָה לוֹ. (שמות. כי תשא. לב. א.)
והנה הדוגמא המובהקת למה שדיברנו. כל האותות וכל המופתים שניתן להעלות על הדעת. ‘ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי’ – ניסי יציאת מצרים (לפני פחות מחודשיים!) ועכשיו כל “הפירוטכניקה” המדהימה ביותר שניתן להעלות על הדעת במסגרת מתן תורה – הם ממש רואים עין בעין את בורא עולם – כמה סיגופים! כמה ריקודים! כמה לימודים צריך ללמוד כדי להגיע לרמה הרוחנית שקיבלו העם הישר לוריד…
והנה, קצת ‘בושש משה לרדת’ – ואופס – ‘עשה לנו אלוהים…’ ככה זה כשזה לא בא מהרגליים אלא רק מהראש, ככה זה כשחסרה העבודה היומיומית – בבוקר ובין הערביים. ככה זה כשהתורה אינה פוגשת את חיי היום יום ולכן לא הופכת לתורת חיים.
