צביקי

יפים קורצקי לא הבין כיצד הוא נותר בחיים. כוח של גולני עם 24 זחל”מים ושלושה טנקים החל את הטיפוס אל תל פאחר במסגרת הקרב לשחרור רמת הגולן. בני המזל שהגיעו עד לפאתי היעד זינקו ונלחמו כאריות, חשופים לאור יום ומול כוח עודף ומחופר היטב. ארבעה עשר צלש”ים ושתי אותות גבורה חולקו בעקבות אותו קרב. מעטים שרדו ממנו. אך המזל לא שיחק עוד זמן רב ליפים. מיד בתום מלחמת ששת הימים עלה ג’יפ התול”ר שלו על מוקש, ויפים נפצע באורח אנוש.
בכל שבת אני הולך לבקר את יפים. בינות לכאבי התופת וסיוטי האתמול, בצבצה לה קרן אור.

לפני תשע שנים התגייס צביקי. את כל הלהט הציוני, את כל האמונה במדינה ובצה”ל, הוריש יפים לצביקה בנו. צביקי זה – שד משחת. חרוץ ומוכשר להדהים, הותיר הבחור המומים את כל שדרת הפיקוד שבאה אתו במגע. חיש קל סיים קורס קצינים, טיפס בסולם הדרגות, ושובל מדהים של תעודות הצטיינות והוקרה הולך ומצטבר מאחוריו. כקצין זוטר מילא מגוון תפקידים שנועדו לבכירים ממנו בכמה דרגות. בכל שפנה הוא ייעל, שיפר, והנהיג. היה אהוב על פקודיו ומפקדיו. צביקי ראה בצבא את עתידו. הוא חתם קבע, והיה אמור לצאת ללימודים לפני כשנתיים. בשביל יפים, לראות את צביקי היה שווה הכול.

אך למדינת ישראל צביקי היה טוב. טוב מדי.

בשבת, כשיצא המג”ד הביתה לחופשה, הוא השאיר את צביקי לפקד על הגדוד. צביקי סייר עם ג’יפ יחיד, ולפתע הגיעה אליו ההודעה. בכפר נזלת זיד מתארגנת חוליה עם מכונית תופת ליציאה לכיוון חדרה. הימים – ימי הפיגועים הגדולים. המרחק מהכפר ליעד קצר; אין זמן ואין אפשרות לארגן כוח נוסף. אלו צביקי, נהגו וחייל נוסף החוסמים עכשיו בגופם מכונית תופת המכוונת לחדרה. צביקי לא חשב פעמיים וטס אל תוך הכפר.

שבת. אין שום גורם בסביבה מלבד תושבי הכפר. אם כן, מדוע זה ממתינה לצביקי הפגנה החוסמת את דרכו? המסקנה פשוטה: ההפגנה, הספונטנית לכאורה אינה אלא כוח השהייה שנועד לאפשר לפצצה לנוע אל יעדה. צביקי יורד מן הג’יפ וקורא למפגינים להתפזר. כמובן, איש אינו מתייחס אליו. הוא יורה באוויר, וגם אז אין איש מן המפגינים מתרשם במיוחד. הזמן דוחק, וצביקי מבצע נוהל שמקובל מאוד באותה עת: ירי לעבר קיר מפגע. הוא מכוון את נשקו ויורה דרך כוונות לעבר קיר לבנים בבית סמוך. צביקי מזהה היטב את ענן האבק העולה ממקום הפגיעה בקיר. הפעם מתפזרת ההפגנה, וצביקי ממהר לבצע את הסיור בכפר. מכונית התופת כבר לא הייתה שם. בחסדי ה’ היא נתפסה בכפר סמוך. כשיצא מן הכפר זיהה צביקי התקהלות.

התושבים הצביעו על פצוע ברכב. נטען שהוא נפגע מפגיעת כדור. צביקי סייע לו ככל יכולתו, והוליך את הרכב עם הפצוע אל כוח רפואי סמוך.

בלחץ ארגון ‘בצלם’ הועמד צביקי לדין. בידי התביעה לא עמדה שום הוכחה ממשית. גופת ההרוג נחטפה ונקברה מזמן; איש לא היה יכול להוכיח שנהרג מפגיעת כדור. בהחלט ייתכן שכמו במקרה של אחמד דורה, אלה היו ערבים מקומיים שגרמו למוות, ומיהרו להשתמש בגופה ככלי נשק תעמולתי. אך מה לו לבית הדין הצבאי השערות כאלה, כשתקדימי בג”ץ ואילנה דיין נושפים בעורפו? מסגרת של חלון חסר הובאה כהוכחה לכך שהכדור של צביקי הוא שניפץ אותו (כדור מ-16 מותיר חור ושמשה שלמה). בקשתו של צביקי לאפשר לו לחזור לכפר ולאתר את מקום פגיעת הכדור בקיר נענתה בשלילה.

שנתיים קשות עברו על צביקי ועל הוריו. את כל כספם הוציאו על עורכי דין וערעורים. דבר לא עזר. גם בקשתו הסופית לחנינת הרמטכ”ל נענתה בשלילה. דרגותיו נשללו, הלימודים שהובטחו לו בוטלו, והבוקר נכנס צביקי בשערי בית הכלא הצבאי שבו ירצה עונש של חצי שנת מאסר. זהו הפרס שנתנה מדינת ישראל לבחור מסור וקצין מוכשר, שנתן לה במסירות אין קץ תשע משנות חייו הראשונות, שנים שבהן אדם בונה את עתידו. בעבור אומץ לבו והתייצבותו יחיד מול המון מוסת ומחבלים העושים דרכם לחדרה הייתה מדינת ישראל צריכה להעניק לצביקי אות הצטיינות. אך לא כן הדבר בעידן היפוך הערכים הישראלי. צביקי, הקצין המצטיין, חובש הכיפה מקרני שומרון, היה בדיוק הטרף שהמערכת המתינה לו.

זה שנים אני מבקר את יפים בכל שבת. בשנתיים האחרונות ראיתי כיצד חרב עליו עולמו. לא היה מסוגל לקלוט כיצד זה אותה מדינה, שהאמין בה ושבעבורה נתן הכול – עושה לו את זה. ניסיתי להסביר ליפים שזה לא המדינה. מישהו גנב לנו את המדינה, וביום מן הימים היא עוד תשתחרר משביה. אבל יפים לא היה מוכן לשמוע דיבורים כאלה. הוא הלך ושקע בדיכאונו.

לאורך כל התהליך נמנעתי מלפרסם את הסיפור. צביקי שבוי בידיהם של אלו ששמי הוא סדין אדום בעיניהם. לא רציתי שיֵדעו על הקשר. אבל עכשיו הכול גמור. צביקי בפנים, ויפים שבור בנפשו עוד יותר מבגופו.

אנחנו עוד נשחרר את המדינה משביה, והיא עוד תזדקק לאנשי סגולה כצביקי.