צידוק הדין

פואמה מאת יהודה ויזן:

א.
לֹא שִׁעַרְתִּי שֶׁאֶרְאֶה זֹאת מֵעוֹדִי:
בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל,
פְּרָעוֹת בִּיְהוּדִים.

בְּיָפוֹ וּבְעַכּוֹ, מִן הַנֶּגֶב לַגּוֹלָן,
לֹא שִׁעַרְתִּי שֶׁגַּם כָּאן
יְכוֹלָה לִהְיוֹת גּוֹלָה.
וּכְשֶׁטִּיַּלְתִּי עִם הַכֶּלֶב בַּלֵּילוֹת
נָשָׂאתִי בְּכִיסִי סַכִּין גְּדוֹלָה
וּלְמִשְׁמַע עִלְעוֹל הַיְּלָלוֹת
שֶׁל נַיָּדוֹת בִּמְנוּסָתָן,
כַּבָּאִיּוֹת וְגַם נׇטָ”ן,
סַכּוֹתִי עַל הַדֶּרֶךְ בִּתְפִלָּה.

כְּשֶׁשַּׁבְתִּי לְבֵיתִי
דִּוְּחוּ שֶׁלֹּד נָפְלָה;

ב.
שֶׁבְּנֵי־עַוְלָה יוֹרִים בָּרְחוֹב
וְשֶׁהָעִיר כְּבָר נְצוּרָה
וְשֶׁבַּכֹּל מוֹשְׁלִים רֵיחוֹת
שֶׁל בְּעֵרַת סִפְרֵי־תּוֹרָה;

שֶׁאֲחָדִים חִזְּקוּ בְּרִיחִים –
הַלָּלוּ שֶׁסֵּרְבוּ לִבְרֹחַ –
וְשֶׁחֶלְקָם נֶעֱרָכִים
לְקַבֵּל אֶת פְּנֵי הָרֹעַ;

שֶׁאֲסַפְסוּף יָצָא לָשׁוּף,
לִשְׁחֹט כְּדֵי לָרֶשֶׁת,
לְצַלֵּם אֶת הַשּׁוֹטְרוֹת
וּלְהַעֲלוֹת לָרֶשֶׁת.

וִיְהוּדִים חִיְּגוּ רָצוֹא וָשׁוֹב,
אַךְ נַעֲנוּ בְּ”מְקוֹמְךָ בַּתּוֹר הוּא…”
וְלֹא זָכוּ לְשׁוּם מָשׁוֹב
וְלֹד אָבְדָה בַּתֹּהוּ;

ג.
וּבַשָּׁמַיִם, שׁוּב, הַמְּיָרְטִים דָּלְקוּ
אַחֲרֵי הַצִּנּוֹרוֹת שֶׁל הָעַזָּתִים,
שֶׁכְּבָר תָּפְחוּ מְאוֹד וְנִתְדַּיְּקוּ –
אֲנִי זוֹכֵר כַּמָּה נִזְדַּעֲזַעְתִּי
כְּשֶׁשּׁוּב דִּבְּרוּ עַל דּוּ־קִיּוּם
וּכְשֶׁבִּקְּשׁוּ לִמְצֹא בַּטֶּבַח
שִׁוְיוֹן, זֶהוּת וְחֻקִּיּוּת,
תּוֹךְ הִתְעַלְּמוּת מִטִּיב וָטֶבַע,
תּוֹךְ הִתְעַלְּמוּת מִן הַמְּצִיאוּת,
צִיְּרוּ לָעָם מֵעֵין צִיּוּר
וְעוֹד תָּבְעוּ צִיּוּת –

ד.
כְּשֶׁאִישׁ עָלָה בָּאֵשׁ בְּעַכּוֹ
וְהַשֶּׁבֶר כְּבָר הָיָה מַמָּשִׁי
וְהַדָּרוֹם כְּמוֹ גֵּטוֹ קְרָקוֹב
כֻּתַּר בְּבֶדְוִוים חֲמוּשִׁים
וְכָל יְרוּשָׁלַיִם נַעַשְׂתָה לִשְׂדֵה מוֹקְשִׁים
וּבְשֵׁיח גָּ’רָאח וּבְהַר הַבַּיִת
כְּבָר שָׁפְכוּ רִבּוֹא קְרָבַיִם
וַעֲדַיִן בַּשָּׁמַיִם נִמְשְׁכוּ הַפִּצּוּצִים;
וּסְקִילָה, בִּזָּה וָרֶצַח
כָּל הָעֵת אֵרְעוּ בָּרֶקַע
וְהָיִינוּ רְצוּצִים

–

אָז פָּרַץ בָּנוּ קְצָת יֵצֶר
וְהֵצִיצָה הַמִּפְלֶצֶת,
שְׁחַמְחַמָּה וּמְחֻצֶּפֶת,
קוֹלָנִית כְּמוּאַזִּין;
כְּשֶׁתָּפַסְנוּ בְּבַת־יָם
עַרְבִי אֶחָד מוֹפְתִי –
אַחֲרֵי יָמִים שֶׁבְּעֶטְיָם
כְּבָר הִרְגַּשְׁנוּ מְבֻזִּים –
וּמוּל הַמַּצְלֵמוֹת
שִׁבַּרְנוּ עֲצָמוֹת,
עָשִׂינוּ בּוֹ שְׁפָטִים.
–
–
וָחַי.

ה.
כַּמָּה רָפוּ יְדֵי אַחַי –
וְאַף נָקָם פָּשׁוּט
כְּבָר לֹא יֵדְעוּ לָקַחַת

בְּכָל הָעֲרוּצִים צֻוַּח שֶׁהֵם פָּשְׁעוּ –
אַךְ יֵשׁ גַּם עֲרוּצִים שֶׁרוֹחֲשִׁים מִתַּחַת:

בְּגוּף הַגֶּזַע, בְּנִשְׁמַת הָעָם,
בְּלֵב הָאֲנָשִׁים שֶׁנְּמַקִּים בַּבַּיִת,
הָיוּ מִי שֶׁבֵּרְכוּ עַל חַטָּאתָם –
הֲגַם שֶׁהִיא בַּרְבָּרִית –

“הַאִם יִנְהַג כָּךְ יְהוּדִי?
זֶה מַעֲשֶׂה שֶׁלֹּא יָאֶה לוֹ!” –
נִכְתַּב בְּכָל הָעַמּוּדִים –
“רְאוּ אֶת הָרוֹקְחִים,
אֶת הָעוֹבְדִים שֶׁל YELLOW,
כָּאֵלּוּ חֲמוּדִים,
בִּכְלָל לֹא מִתְוַכְּחִים,
בִּכְלָל, הָרֹב טוֹבִים
וְלֹא אִכְפַּת לָהֶם מִשּׁוּם אֶל־אַקְצָה וּבְתוּלוֹת –
הָעַרְבִים עִם הָרוֹבִים?
הֵם קֹמֶץ וְתוּ לֹא”.

ו.
אָז מַהוּ יְהוּדִי שֶׁכָּכָה
אוֹמְרִים לוֹ “אֶחָא, שְׁכָכָה”.
הַאִם אֵינוֹ אָדָם כַּגּוֹי,
הַאִם הוּא מִין מַלְאָךְ?

כְּשֶׁהוּא נִדְקַר יוֹצֵא לוֹ “אוֹי!”;
הַאִם דָּמוֹ לֹא לַח?

הַאִם הוּא טוֹב מִבְּנֵי־קֵדָר
וּלְפִיכָךְ מָנוּעַ
לָקוּם – בְּאֵין מָגֵן – עַל מְרַדְּפָיו?

הַאִם בָּטוּחַ שֶׁכְּדַאי
שֶׁיִּוָּתֵר כָּנוּעַ
וְלֹא יַקְדִּים מַכָּה כְּדֵי לְהָדְפָם?

הֲלֹא כָּל עַם הוּא סוּג שֶׁל עֵדֶר –
וַאֲפִלּוּ עַם־נִבְחַר,
וּמִנְהָגוֹ – מִנְהַג הָעֵדֶר:
שֶׁכָּל אֵימַת שֶׁהוּא נִפְחָד
דּוֹרֵס בִּמְנוּסָתוֹ לְלֹא־הַבְחֵן,
רוֹמֵס כָּל חֹק וָגֶדֶר,
פּוֹרֵץ פִּתְאוֹם, לְלֹא הָכֵן,
לוֹבֵשׁ צוּרַת אִי־סֵדֶר –
דְּמוּת כָּאוֹס־קַדְמוֹנִי –
וּמִזְדַּהֵר בְּסוּג שֶׁל חֵן
שֶׁזָּר כַּיּוֹם לָאֳמָנִים

ז.
וְקָמָה בּוֹ חִיּוּת.
הוּא מְסָרֵב בְּכָל מִרְצוֹ
לְהִתְמַכֵּר לַבּוֹכִיוּת,
לְהִתְנַוֵּן מִנּוֹחִיּוּת,
לִחְיוֹת לְלֹא חִיּוּךְ –
לָשׁוּב לִהְיוֹת קָרְבָּן
נִרְדָּף בְּתוֹךְ אַרְצוֹ,
לָשֵׂאת אֶת הַחֻרְבָּן,
לִהְיוֹת ‘אוֹבֵד־עֵצוֹת’.

הוּא מְסָרֵב בִּנְחִישׁוּת
וְעַל כֵּן הוּא מִתְנַפֵּל
וְזוֹנֵחַ כָּל חִשּׁוּב
וּבוֹחֵר לְהִתְנַפֵּץ.

–
גּוּפוֹ זוֹכֵר אֶת שֶׁעָשָׂה לוֹ עֲמָלֵק,
זוֹכֵר אַלְפֵי שָׁנִים –
שֶׁאִישׁ לֹא יְאַמְלֵ”ק –
וַחֲלָלִים שֶׁמְּקוֹמָם לֹא יִמָּלֵא
שֶׁנִּרְצְחוּ כְּשֶׁהֵם קוֹרְאִים לְאִמָּאלֶ’ה,
כְּשֶׁהֵם מִתְחַנְּנִים בְּלֹא הוֹעִיל
אוֹ מְבָרְכִים
אֶת שֵׁם הָאֱלֹהִים.

ח.
לִי וְלֹא לוֹ.
לִי וְלֹא לוֹ.
לוּ הָיִיתִי שָׁם, הַאִם הָיִיתִי גּוֹאֲלוֹ? לֹא.
הַאִם הָיִיתִי מַחְדִּילוֹ? לֹא.

לִי וְלֹא לוֹ.
לִי וְלֹא לוֹ.

וְגַם אִם עוֹד לֹא

אָז תּוֹךְ שְׁנָתַיִם אוֹ שָׁלוֹשׁ
שֶׁל חֲרָדָה וְשֶׁל קָלוֹן

שֶׁל הַסַּכִּין עַל הַיָּרֵךְ בְּאֶמְצַע תֵּל־אָבִיב
שֶׁל מַטָּחִים כְּבֵדִים עַל אַשְׁקְלוֹן
שֶׁל אַכְזָבָה מִמֶּמְשָׁלוֹת וּמִשָּׁלוֹם
הָיָה נִצַּת גַּם בִּי הַזִּיק
שֶׁל יְהוּדִי שֶׁהוּא מַזִּיק –
הָיָה בּוֹקֵעַ בִּי הַקַּיִן –

וּמֵחָזִי הָיוּ הַנְּהָמוֹת
חוֹבְרוֹת לְשַׁאַג הֶהָמוֹן.

הָיִיתִי מְאַבֵּד כָּל צֶלֶם
וּמִן הַצֶּלֶם שֶׁאֵינוֹ
הָיְתָה נַפְשִׁי נִצֶּלֶת –
הָיִיתִי שָׁב לִהְיוֹת אֱנוֹשׁ.