ציד מכשפות

נניח שאתה עובר ליד חדר מדרגות. ונניח שאתה שומע משם אשה צורחת ומנבלת את הפה ומקללת את האמ – אמא של מישהו. מה אתה חושב על אשה כזו באותו רגע? “אך – איזה פה מלוכלך – איזה חוסר תרבות – בטח גדלה בבית הרוס, באיזו מאורת סמים וזנות – בו נתרחק מפה מהר…” אבל נניח שאז מתברר לך עוד פרט קטן – מתברר לך שהגברת הזו לא צורחת כך סתם, מתבצע שם אונס, ברגע זה ממש, היא צורחת לעזרה, או שהיא צורחת לאחר מעשה – מה זה בעצם חשוב – היה שם אונס! האם זה משנה את תחושותיך הקודמות כלפי האשה הזו?
איזו שאלה? אתה הרי בן-אדם מוסרי, אם הסיטואציה היא של אונס – את מי מעניינת צחות לשונה של הנאנסת? מי בכלל מעלה על דעתו לבוא אליה בטענות? איזה מן רשע צריך להיות כדי לבקר את הנאנסת במקום לרוץ אחר האנס…
טוב אז לא כתבתי את כל ההקדמה הזו סתם כך. כתבתי כי אני רוצה להתייחס לסיפור של הלל וייס. כולם ממהרים לגנות את הפרופסור שראה כבר שלוש פעמים כיצד ביתו ונכדיו נגררים ומגורשים מביתם. ממהרים לבדוק את צחות לשונו כשהוא עומד על חורבות ביתם של נכדיו שנראות בדיוק כמו קישינייב לאחר הפוגרום – הייתי שם שעות אחדות לאחר מכן, וגם צילמתי, קשה לשמוע אבל כך בדיוק זה נראה.
אה – אנו אומרים – זה כבר עניין פוליטי, איך אפשר להשוות לאונס, היא החליטה לגור במקום כזה אז יש לה בעיה…
אז זהו, שבמקום שהבת של הלל החליטה לגור בו, כבר גרו יהודים, וגם הם גורשו משם – זה היה בתרפ”ט (1929) ערביי חברון קרעו אותם לגזרים, שרפו, אנסו, קיצצו איברים – לשם החליטה הבת לחזור ולהקים בית יהודי בלב עיר האבות חברון. זה פוליטי בדיוק כמו שההחלטה שלנו לגור בתל-אביב היא פוליטית – האחמדיניג’אדים למיניהם רואים בכל היהודים שיושבים כאן את אותה פוליטיקה. כל נשימה של יהודי בארץ ישראל היא פוליטית…
אנו יכולים להסכים עם הבת של הלל ואנו יכולים שלא להסכים איתה. אבל אנו לא יכולים לשלול את העובדה שמבחינתה זה הכי בית שיכול להיות, וכשהיא מגורשת ממנו בפעם השלישית, ובמקום להתייחס למעשה, אנו מתייחסים לצחות הלשון של אביה, אנו מעידים על עצמנו שמשהו בקואורדינטות המוסריות שלנו – השתבש לחלוטין.