רצינו שינוי – קיבלנו דיכוי. די למשטר הקורונה - ישראל מחר
הכרזותעלינו באתר חדש! במידה ויש שאלות או תקלות מוזמנים ליצור איתנו קשרליצירת קשר
י״ט באדר ב׳ ה׳תשפ״ד | 29/03/2024
כותבים אורחים

רצינו שינוי – קיבלנו דיכוי. די למשטר הקורונה

ל׳ בשבט ה׳תשפ״ב (פברואר 1, 2022)

רצינו שינוי – קיבלנו דיכוי. די למשטר הקורונה

במאמר כותב מצביע זהות מושבע את הסבריו לתמיכה במאבק בלפור והדחת נתניהו, והאכזבה ממשלת ה”שינוי” האכזרית שקמה.
ההסברים עוברים דרך פירוט האבולוציה של משטר הקורונה, תיאור ההפגנות שהשיגו את מטרתן, ניתוח תוצאות הבחירות הרביעיות והמסע המודרני לאחדות ישראלית מ1948 עד היום – מסע המוביל לממשלת האחדות הנוכחית, שלא יכולה אלא להכות בשוט הקורונה חזק ככל הניתן.

האבולוציה של משטר הקורונה

משטר הקורונה לא החל בסגרים, אלו היו רק הטיפול בטראומה שעברה האומה לפני ביסוסו. בסגרים נולדה הקטגוריה של הקורונה כנדבך בתודעה הציבורית, השווה או גבוה מכל הנדבכים הנוספים שקדמו לו, וראוי שהעיסוק הפוליטי-שלטוני בו יהי עמוק ובלתי מתפשר. הכול קורס לנגד הקורונה, כל החיים עוצרים לעומת הווירוס שנכנס אל חיינו מווהן סין בחרדה מוגברת. כאשר כבר לא היה ניתן לחנוק עוד, השתחררה הלפיתה שקטעה את השרשראות, קיבלה מחיאות כפיים במרפסות והעם יצא אל מציאות חדשה. מצאנו התנהלות אחרת מזו שהפקדנו כשנסגרנו בבתים: ‘תו סגול’ שמתיר לנו כחברה לחיות בתנועה אך בזהירות קפדנית, ממש תחת אש. אמנם את האומה ניתן להגביל אך את הזמן ואת זרימת המידע במאה ה21 בלתי אפשרי להגביל – והמפלצתיות ביחס של ה’מגיפה’ התנדפה מיום ליום. כלומר, המספרים והחומרה התבהרו רק למי ששאף לברר בעצמו, בעוד אלו שהמתינו למהדורה בערב והסתפקו בכותרות הקופצות מהפלאפון והרדיו לעבודה – עבורם התמונה הייתה עדיין איומה ומבהילה. התקשורת לא טרחה לשנות את נראטיב הפחדת ההמונים או לפחות לאפשר ייצוג מולו. בחודשי הקיץ החלו להתארגן מחאות, אך לפני שאספר מה מטרת היציאה אליהם, עבור אדם שבדמו האידיאולוגי זורם מצע זהות – אסיים להציג את משטר הקורונה לתפיסתי.

ב2020 לאחר טראומת הסגר, שונתה הדרך בה אנחנו באים ביחסי גומלין עם הזולת במרחב הציבורי ע”י הגבלות והנחיות שנועדו לשמר את ניחוח האיום באוויר. מסיכות, ריחוק, חוסר במגע וג’ל לניקוי ידיים בכל מקום מאפיינים את החללים בהם אנו שוהים. הדאגה לאחר היא שמצדיקה את משטור ההתנהגות החברתית, מה שכי מרתיח אותי בנידון – רודנות המשתמשת באכפתיות האנושית. אך ב2020 הונחו רק היסודות, כי ב2021 נבנתה קומה נוספת מעל הדרך בה אנו באים במגע. קומה העוסקת בהווייתנו הפרטית כאובייקטים אוטונומיים המרכיבים את המציאות. בכדי לחזור אל החיים שנותרו מאחורי הסגר השלישי, יש תנאי התלוי בבחירה האישית שהאדם קיבל. אין כפייה, אך יש כללי משחק חדשים: קבלת אישור שלטוני והפיכת האדם לירוק, או הורדה בדרגה האזרחית ונידוי משלל פעולות חברתיות השמורות רק לראויים לכך. אז במה תבחר?. מאוחר יותר נזרק קרש הצלה, שהשאיר את האזרחים הרעים מחוץ לסיפון הלאומי ע”י הצגת בדיקה שלילית. רוב הישראלים לצערנו כרעו מול הממשלה ובתאוותם ל”חיים הטובים” של העולם הזה וויתרו על בריאותם וחירותם במאבק הקשה, שגם הגיע ברשעות לפרנסה. מיליוני ישראלים בחרו בחיסון בגלל הממשלה, לא בגלל המגיפה המפחידה. כך המשטר צמח מההתערבות במרחב שבין אדם לחברו, ונכנס גם אל המרחב שבין אדם לעצמו, המשפיע על שייכותו החברתית ויכולת תנועתו. השלב הבא הוא כנראה השילוב בין 2 המרחבים כך ש2022 נפתחה בבדיקות המוניות ותדירות בין צחצוח השיניים לקפה של הבוקר.

אז מה הוא שמו של המשטר הנוקשה והטוטליטרי שאך רק קם? מורי ורבי משה פייגלין הציע בעבר את השם ‘קורוניזם’, הלחם בסיסים של קורונה עם קומוניזם. אמנם הקורונה היא המעטפת הנותנת את ההצדקה למשטר, אך המשטר אינו מעוניין בשבירת מעמדות והאחדה חברתית הכפופה לשלטון. בהתפתחות ההתנהגות המדינית של הקורונה, מציגה לנו את רצונה לשינוי חברתי כך שתפוצל החברה על בסיס מידת האמונה של האזרח בנראטיב השלטוני, כמו ההשתחוות שעל בסיסה המן תייג את מרדכי היהודי בפרס. על כן השם הנכון לטעמי הוא ‘קורונאפרטהייד’, קורונה יחד עם אפרטהייד. אפרטהייד הוא משטר המתייחס לאזרחיו בצורה שונה באופן מהותי ומוצהר לפי קטגוריה מובחנת המעידה בדרך כלל על קרבת האזרח אל השלטון. הענקת ‘תווים’ ,מושג מעולם הצרכנות, לבני אדם עם נשמה וזכויות, היא שמכריזה על הפיצול הקטגורי והעדפת האזרח הקרוב יותר אל השלטון. אחרי שנים בהם נלחמנו באנטישמיות שבפלסטיניות הקוראת לישראל מדינת אפרטהייד, עכשיו יש להודות שמדינת ישראל נוהגת כמדינת אפרטהייד כמו רוב העולם המערבי. בתחילת 2021 המשטר הכשיר את מעשיו לפיצול אזרחי בהצדקה רפואית – בשאיפות סרק למניעת ההדבקה במחוסנים (בלי שום ביסוס ממחקר פייזר המדווח על 95% מניעת אשפוז בלבד). אך 2021 הסתיימה בהכשרת הפילוג באמצעות רדיפת הכופרים הלא-מחוסנים, בקריאתו של מקרון “למרר להם את החיים” למרות שאין שום הבדל במידת ההדבקה.

מחאה נגד המלוכה ובחירות רביעיות שהובנו כהלכה

אז מה הביא פעיל זהות מושבע לצאת להפגין כמעט בכל מוצ”ש בקור הירושלמי תוך בזבוז דלק בנסיעה ארוכה יותר כדי להימנע מהמחסום המשטרתי האוכף את הסגר, כל זאת כתף אל כתף עם אחים אך רחמנא ליצלן שמאלנים שבדמם לראות את ביבי בכלא, ולפעמים הם שרים באחלה לחן “אין כזה דבר דמוקרטיה עם כיבוש”. הנימוק להשתתפותי היה לכל הפחות להראות שעם ישראל יכול להחליף שלטון, ולכל היותר למנוע היווצרות של מונרכיה בביתו השלישי של העם היהודי. חייב לציין שאינני שונא את נתניהו, ואף תקופה רבה חיבבתי אותו ובעיני מערכת המשפט סימנה אותו כמטרה ליירוט. אך כפי שקמפיין ‘זהות’ עד הרגע האחרון לא הכריז על נאמנות לגוש ה”ימין”, כך מאותה הסיבה אני לא ראיתי בהמשך שלטונו כמצווה לאומית, עקב חוסר הצבת חזון אמת לעם ישראל. החל מתקופת הקורונה, ראיתי בהדחת נתניהו כמצווה לאומית מהסיבות שציינתי. המוטיבים לתחילת היווצרות מלוכה היו גלויים לכול, באהדה הציבורית שהאלילה את מנהיגותו של נתניהו ובהכפפה הפוליטית של שותפיו בכנסת כשבין בחירות ב’ לג’ “גוש 55” חתם על מסמך נאמנות (ביניהם בנט) ונותר היה רק שיכרעו על ברכם וינשקו את טבעת הדוצ’ה לאחר החתימה. מלך לישראל זו סכנה, מאחר ויש לנו כבר מלך בשמיים שהוציאנו ממצרים ואין צורך במלך בשר ודם שימשול בנו במקומו (ע”ע שמואל א’ פרק ח’. “משפט המלך”). בהחלפת נתניהו חיפשתי עדות ביכולת של עם ישראל להראות לעצמו שהוא יכול לקיים החלפת שלטון, גם כשהשלטון כריזמטי ומצוי עמוק בתוך הבירוקרטיה זמן כה רב. החלפה כזו אמנם לא תהיה פאר הדמוקרטיה, מאחר והיא תהיה ניצחון ה’נגד’ ולא ה’בעד’, אבל זה יכול להיות תחילתו של הליך שבסופו נגיע למטרה המיוחלת שהיא יישום מצע זהות במלואו. הבעיה היא שמתנגדי מלוכת נתניהו האדוקים, הם תומכי ‘ממלכתיות’ מתנשאת כזו, שבתוכה יש את המוטיבים המלוכניים בהם יצאתי להילחם. התמונה המתארת זאת היטב היא המפגין שלוחם במי המכתזית המשטרתית, עם דגל ומסיכה על פניו. גם כאשר הוא מורד בממלכה המאמללת אותו, הוא מקפיד על ציות מלא ל’ממלכתיות’ הבאה לידי ביטוי בחבישת מסיכה שהיא סמל השעבוד והתעטפות בדגל. בסופו של יום, מחאת בלפור הצליחה במטרתה שהיא הסרת נתניהו מהשלטון ותו לא, הרי היא הייתה מחאת ה’נגד’.

עצם ההגעה לבחירות רביעיות הן פרי ההצלחה של מחאת בלפור. גם הדרך הפרלמנטרית בה הגענו אליה, היו תוצאה של מעשי מרידה משני הצדדים – רם שפע ומיקי חיימוביץ כתף אל כתף עם שרן השכל ומיכל שיר – באי צייתנותם למשמעת הקואליציונית. יותר מחאתי מזה?. יש הטוענים שהבחירות נגנבו ולא לכך פילל רצון הבוחר, ואני מוחה על כך – תוצאות הבחירות האלו ביטאו את רצון ה’נגד’. השאלה הייתה דיכוטומית, כן או לא לנתניהו, עוד לא הגענו לשאלת האלטרנטיבה. גוש ה’כן’ מנה 52 וגוש ה’לא’ מנה 51, זאת בניקוי הרשימה המשותפת (6), מה שמעלה את סוגיית “כל אזרחיה” מול “מדינה יהודית” כפי שדורש פייגלין, והיחס לקולות הגר הערבי. כלומר בהזזת רעמ (4) ובנט (7) הלא מזדהים לתועלתם האישית, ישנו תיקו צורם המשקף מגמת ירידה לתמיכה בנתניהו (מ36 ל30) ולקריאת התנערות פוליטית מסוימת. הדרך לנצח את נתניהו היא ללא ראש ברור מולו, כפי שכבר נחל מפלה ב2013 יחד עם ליברמן ב”ליכוד-ביתנו” (31) אל מול הפריצה של לפיד (19). הניסיונות לבוא כנגדו ראש-בראש נכשלו משמאל ב2015 עם ה”מחנה הציוני” (30 מול 24) ומהמרכז “כחול לבן” התישה אך לא הכריעה (תיקו 35 בממוצע). כאשר אין אלטרנטיבה מובהקת וקוהרנטית עולה בעיית ה’ממלכתיות’, בה דבקים מרבית הגוש המתנגד, גישה היכולה לאשרר כל ממשלה שתקום בשמה. עניין הממלכתיות הוא בצורת המהלכים המדיניים, בדרך בה הדברים נעשים, מתוך טעם מהותי הנותן קדושה למדינה ולפעולותיה. מורא הכבוד הפטריוטי או ההתעטפות ב’שמיכת האינטרס הציבורי’ בעת הקיום הפוליטי, יכול לעטוף כל מהלך ולקבל את תמיכת חסידי הממלכתיות ברוב הדר, מפני שנעשית בצורה נאותה. “יש אווירה אחרת עם הממשלה הזו. אנשים שבאים לעבוד.” בסיטואציה שנוצרה, משטר הקורונה המתהווה מקבל את אהדתו הציבורית בעיקר מחסידי הממלכתיות, שהם במחנה ה’נגד’ למלוכת נתניהו, ראו את חולדאי. כאשר העלנו שאלה זו בשיא מחאת בלפור, ע”י חלוקת צמידי ‘מתנגד לכפיית חיסונים’ עוד בינואר, אישית חוויתי השתקה ופרצופים עקומים. מפתיע איך לפתע עסקי נתניהו המושחרים מהציבור עם חברה עסקית לא מעלים חשש, כנראה שרק מה שהפרקליטות חותמת עליו הוא תאווה שלטונית. האמת היא שממשלת אחדות המוצדקת ב’ממלכתיות’ בלבד, גישה ששורשיה באתוס הציוני של קום המדינה, אין ברירה אלא להחמיר את גישתה לקורונה בזמן הנוכחי.

השתלשלות ניסיונות להאחדת עם ישראל בתקופה המודרנית, תפקיד הקורונה ותשובתנו

להקים מדינה יהודית לאחר אלפיים שנות גלות זה אתגר מורכב. מיליוני אנשים מעשרות מדינות שונות, מתלכדים יחד בכדי להקים מסגרת מדינית משותפת, שהדבר המשותף הבודד המזהה את כולם יחד הוא היותם מיעוט מזוהה במדינת מוצאם. בתחילת הדרך האחדות התרבותית שאפה ליישום אידיאולוגיה סוציאליסטית-ציונית, וקדמה לזה גישת “היהודי החדש” בקרב בוני היישוב מלפני המדינה וניתוקם המופגן מהיהדות המוכרת ובניית מערך ערכים חדש לאומי לחלוטין במקומו. אך כאשר נקלטים מיליוני יהודים בזמן כה קצר, קשה עד בלתי אפשרי להכפיפם באמונה שלמה ומאוחדת תחת הדגל האדום של מפא”י, זה דורש זמן. אם כך, ניגשים להשקפתו של תומאס הובס, המנמק את האיחוד האנושי תחת מסגרת מדינית בשאיפתם לביטחון גרידא. שלטון מוצדק רק בהענקת ביטחון מפני הסכנה האדירה שמצויה במציאות אנרכית גמורה. כדי לקבל אפקט אחדות במיידי, “אתוס הביטחון” הלאומי המאחד את כל חלקי האומה הישראלית נעוץ ברצון הטבעי והאינסטינקטיבי להישרדות והמשך הקיום. האויב הערבי והקטלני זה מה שיושיב חרדי ממאה שערים יחד עם הקיבוצניק, וכך היה לעשרות שנים, שתי דורות. באחדות הבסיסית הזו מחוברת מערך ההסכמה של הפוליטיקה הישראלית כולה, וראיה לכך שהממשלה הנבחרת הראשונה הייתה ממשלת מרכז על אף היתכנות לממשלה אדומה עם מפ”ם. כמובן שהשאיפה לחבר ערכית את עם ישראל סביב ערכי הסוציאליזם לא צלחו, אך גם ההישרדות הקיומית שחיברה ביננו פגה – מאז שנות ה80 שאויבנו הצבאיים כבר לא קיומיים כמו חמש צבאות ערב, אלא ארגוני גרילה עם מאזן א-סימטרי מול כוחו של צה”ל. לא אפתח את סיבת איבוד הצדק הישראלי מול איומים אלו, מפני שמעולם לא היה צדק לאבד. מה שהיה זוהי רוח לאומית איתנה ואינסטינקטיבית לצלוח את האיום הקיומי המשותף, רוח שאיננה מאז שהאיום הפך למטרד בו אנחנו החזקים בסיפור, המדגיש את חוסר הצדק שיהווה מצפן מוסרי משותף לעם ישראל עוד מ1948.

ב77 העם הביע אכזבה והחליף את השלטון שפשט רגלו ביום כיפור ונדרש להתנצל וללכת. דבר זה גם מסביר את השסעים החברתיים המעמיקים מאז שנות ה80, עם הסרת החרב הפאן-ערבית מהצוואר הישראלית בהקפאת הלחימה עם מצרים. העם חווה שוק בו הוסר איום קיומי, איום שאיחד איתנו. התגובה ל’שוק איבוד האיום’ חייבה אחדות פוליטית מתוחה וחשדנית בין הליכוד לעבודה, הרי נציגינו הם פוליטיקאים שאוהבים פוליטיקה וחרחור ריבים חברתיים לפרנסתם. בלי שום גורם מאחד הקשר המחבר את חלקי העם התרופף, ועוד נקרע בכוח מכוון ע”י פוליטיקה יצרית ומפרידה. ה”התרגיל המסריח” היה שיאו של מחסור במרדף אחר צדק מאחד, מחסור שמביא לקידוש כוח השלטון, ואכן מאז כל צד פוליטי שואף לממשלה גושית טהורה. לשם ההגינות נוסתה אידיאולוגיה הרודפת אחר צדק שיאחד את העם. ניסיון זה הביא עלינו את אוסלו וההתנתקות שהיו ההשלכות לניסיון הקטלני והנאיבי להאחיד את עם ישראל סביב דגל מוסרי אוניברסלי-פרוגרסיבי, שמקדש את אובדן הזהות הלאומית הייחודית לטובת זהות כלל-אנושית המתערבבת בעמים. העם התפקח מהסיוט שעברנו בפיגועי שנות ה90 והתעצמות חמאס מ2007 ודחה מאז את אידיאולוגיית ה”שלום” מכל וכול, אך השסעים הועמקו וההפרדה החברתית גברה בשיח הציבורי. היא גברה בעקבות מה שהוזכר כחוסר הצבת חזונו של מנהיג הימין והפיכת ה’כיסאולוגיה’, קידוש התפקיד והשררה, למורשתו. השמאל ניסה להציב חזון, אך נתניהו אפילו לא ניסה, כפי שהעיד שמעוניין להיזכר כ”שומר ביטחון ישראל”, וחזר להאחדה הבסיסית נטולת השאיפה לצדק שעבדה מהתחלה. חוסר המרדף המופגן להאחדה סביב צדק, הביא עלינו שסע נוסף ורדוד לאוסף השסעים הקיים ושמו ‘שסע המנהיג’, מאחר והאזרחים חלוקים קשות בדעתם על האישיות ששמה בנימין נתניהו. השסע הזה הביא ליצירת התצורה הפוליטית המוזרה ביותר שנראתה במחוזות ההיסטוריה הפוליטית בישראל, ואולי בהיסטוריה הפוליטית כולה. יש שיקראו לתצורה המוזרה של הממשלה שהורכבה “מעוותת”, אך אני רואה בה את ההזדמנות ש”מעז ייצא מתוק”. מפני שהיותה מורכבת משבטים רבים ורחוקים אחד מהשני: שותפות ערבית-ציונית, מרכז ופריפריה, תל-אביביים ורוסים, דתיים וחילונים, ימנים ושמאלנים החלוקים במגוון שאלות אידיאולוגיות. המציאות, ואם זהו שמה החילוני של אלוקים – אז הקב”ה הביא למציאות המחייבת איחוד פוליטי של צבעי קשת רבים. איך מאחדים עם כה מגוון באיחור של 74 שנים?.

בבחירת דרכם לפעול לאיחוד עם ישראל תחת השלטון האלטרנטיבי, ניצבים שתי דרכים. שאיפה הגבוהה לאחדות סביב ערכים וצדק מסוים, או פנייה לתחושת האיום הקיומי שאיחדה היטב בעבר. כמובן שחטא האהבה לשררה והעונג מהקיום הפוליטי לא נגוע רק בנתניהו, והאלטרנטיבה שנבנתה מתכוונת “לשים אידיאולוגיה בצד”, ולכן לא יוכלו לרדוף אחר מערך מוסרי שיאחד את עם ישראל ב2021. למזלם, שנת 2021 היא שנת ה’יציאה מהקורונה’ שסגרה אותנו במטרים שנספרו לנו, בעזרת החיסונים שהביא המנהיג להצלת המדינה וכדי ש”נחזור לחיים”. משנת המלחמה בקורונה של משרד הבריאות הונחה כפרה קדושה, או עגל מוזהב, שביכולתה להצדיק ביצוע האחדה שורשית בין חלקי העם על בסיס יצר ההישרדות ההובסיאני בהענקתו של השלטון ביטחון אל מול האיום הקיומי מנגיף בעל 99.8% החלמה. על כן כשהוקמה הממשלה הייתה בי תפילה, אך הבנה ברורה, שהשינוי הפוליטי לא יביא לשינוי היחס אל משטר האפרטהייד שביכולתו להביא לאחדות בקלות, אלא יאומץ באדיקות רבה יותר – מפני שאחדות היא הכרחית לתרכיב הפוליטי המוזר בגיוונו שרק נולד. הממשלה תמיד מכונה “ממשלת השינוי” ולא ממשלת אחדות, מפני שאין בה דבר מאחד את מחצית העם שבאופוזיציה או דבר המאוחד בתוך הממשלה עצמה. לכן ימשיכו להבהיל תקשורתית את הציבור מהקורונה כאיום קיומי, מפני שממשלה המתאחדת כדי להעניק ביטחון יכולה לאחד את העם. מעבר לפנייתה ליצר ההישרדות האנושי, מכפיל הצרה הוא שבקורונה יש מן הרדיפה למצפן ערכי מסוים, מצפן רעיל ומרושע השואף להכפיף את החברה כולה בטוטליות לשעבוד מבני ומערכתי הבנוי מלמעלה ע”י קידוש הפחד. ככל שימיה של ממשלה זו יאריכו יוגבר שיווק החרדה ההמוני, יוחמרו ההצעות להתמודדות עם הקורונה, יתויגו בצורה מכוערת יותר המתנגדים ויושתקו בצורה צורמת יותר גם המבקרים מתוך המערכת כמו עידית מטות. שיהיה לנו בהצלחה ונתפלל לביאת משיח שיאחד את העם כולו סביב מצפן ערכי, מוסרי ואלוהי.

צריך להחזיק מעמד באמצעות האמונה, לדבר בנועם עם השכן שרואה את המציאות רק דרך האשליה ולפעול כאילו לא דובר בשפתינו. צריך להסביר לו שאנחנו לא בקבוצות שונות, אלא התנגדותנו היא למשטר שמשעבד בעיקר אותו, בהפיכת זכויותיו לתנאי שיקבל רק אם יציית וגם לזה יש פגות תוקף. אך הכי חשוב, עם כמה שזה קשה, לא לפחד להרים קול זעקה ולדבר בצורה חופשית ונאותה את אשר על ליבנו. כי אם ייקחו לנו את הקול, מה נשאר לנו? איך נוכל לנסות להציל את העם מקפיצת ההתאבדות הזו להתחסנות לא פוסקת ואימוץ הפחד ליסודות השקפת עולמנו והתנהגותנו החברתית. חשוב עוד יותר היא ההבנה שלנו יש את המפתח, להשתמש בוואקום שיותיר קריסת המשטר כקרש קפיצה לעולם טוב יותר הרודף אחר קיום צדק מאחד. בעוד אג’נדת הקורונה היא כזו השוללת אמונה בה’, כפי שפרסמתי כאן בעבר (התנגשות האמונה בציביליזציה המערבית), הייעוד היהודי הוא מימוש האמונה בבורא עולם ועבודת האל. מפני שהאמונה באל היא הקבלה שלעולם לא נבין אותו, אין בידינו את הניסוח המדוקדק לרצונו הישיר של האל. אם עבודת האל היא קיום הייעוד האלוהי והנסתר שישנו לכל אדם בבריאה, רק אותו אדם יכול לנסות ולנסח את ייעודו זה באמצעות התבונה שהיא חושו האלוהי (קריאה נוספת: קאנט). כדי לאפשר לבני האדם לעבוד את האל, סדרי השלטון נבנים סביב עקרון החירות. קידוש המוסר סביב ערך החירות, שהוא הייעוד האלוהי כפי שפירטתי קודם לכן, יכול להיות התשובה למרדף אחר הצדק שיאחד את העם במלואו מאז שיבתו לארצו. סביב ערך החירות השולל כל כפייה במציאות הטבעית שברא לנו ה’, יכולים לשבת באהבה ואמונה משותפת החרדי מבני ברק יחד עם הלסבית מת”א. מאחר ויסכימו שכל אחד יחיה את חייו כפי שהוא רואה לנכון מבלי שהאחר יתערב. צמצום השלטון, כי הוא הגורם החיצוני שמתערב בזרימה החופשית של המציאות ופוגע בעבודת האל כמתואר. ההצדקה לכך היא שכל אדם באשר הוא, נברא בצלם ה’ ו”משועבד” רק לו, ועל כן זכאי למינימום התערבות אנושית חיצונית במסגרת המדינית שתיבנה לאור עקרונות הצדק האלו, המכונים חירות האדם, שהם הייעוד היהודי לתפיסתנו.

שתף את הפוסט:

השאר תגובה